לו האירוע היה עומד לבדו, הטור הזה לא היה נכתב. אבל זו רק הנקודה האחרונה, נכון לעכשיו, בקו ברור: במשך קרוב לשלוש שנים ממשלת ישראל לא רק מנהלת מלחמה ללא תכלית מדינית - היא מפרקת בעקביות נכסים אסטרטגיים שעליהם נשענה ישראל עשרות שנים. הממשלה הרחיקה מאיתנו את הדמוקרטים ושחקה את האמון כלפינו מצד הממשל הרפובליקני. מדינות האזור המתונות איבדו אמון בממשלת ישראל, והנורמליזציה עם סעודיה ירדה בינתיים מהפרק. ההסדרים בעזה, בלבנון ובאיראן נכפו עלינו מבחוץ, ואיבדנו למעשה את יכולת ההשפעה על עיצוב המזרח התיכון אחרי המלחמה.
לא את ישראל שונאים בוושינגטון ובריאד - את ממשלת נתניהו שונאים. שיקולים פוליטיים הכניסו את ישראל לבוץ הזה, ורק שינוי פוליטי יוציא אותה ממנו. ממשלה אחרת, שתדע לחבר בין עוצמה צבאית ליוזמה מדינית, תוכל להוביל את ישראל לדרך חדשה. ממשלה כזו תוכל לשקם את היחסים עם ארצות הברית, לפתוח מחדש את הדלת לסעודיה ולבסס מחנה אזורי מתון שיאפשר לישראל להשפיע על עיצוב המרחב.
ארכיטקטורה אזורית חדשה פותחת הזדמנויות רחבות, החל מהפחתת ההשפעות של טורקיה וקטאר ועד לחזית מאוחדת מול איראן והגעה להסכם גרעין חדש. שיתופי פעולה כאלה יאפשרו גם קידום של פרויקטים כלכליים משותפים, שכיום מקודמים בלעדינו.
חשוב להבהיר: אין מדובר רק בהחלפת נתניהו, אלא בהחלפת דרכו. ראשית הצירים היא הסוגיה הפלסטינית. הדרך לריאד ולשיקום היחסים עם העולם עוברת במלחמה בטרור היהודי, בעצירת מהלכי סיפוח, בהכנסת שלטון חלופי לרצועת עזה ובתחילת שיקומה. היא עוברת בהצבת חזון ארוך טווח, שבסופו פתרון הסכסוך. ממשלה כגרסה מרוככת של הממשלה הנוכחית, בלי חזון ובלי אומץ לבחור אחרת, לא תשנה דבר. כדי לשנות את המציאות האסטרטגית לא מספיק לבלום את ההידרדרות. יש להוביל דרך חדשה.
התרעות פיקוד העורף