במזרח התיכון, לא תמיד הצד שמשגר יותר טילים הוא זה שמנצח. לעיתים, הטיל הראשון מתחיל תהליך גיאו־פוליטי שבסופו משתנה מאזן הכוחות כולו. זו בדיוק הסכנה שמרחפת כיום מעל איראן. טהרן בחרה להרחיב את העימות עם ארצות הברית וישראל בהנחה שהפעלת כוח ישיר תרתיע את וושינגטון, תערער את ביטחונן של מדינות האזור ותגרום למדינות ערב להתרחק מישראל. זו הייתה התפיסה האיראנית במשך שנים: יצירת פחד, העלאת מחיר הפעולה נגדה והצגת עצמה כמנהיגת "מחנה ההתנגדות".
אלא שהמציאות האסטרטגית של 2026 שונה לחלוטין. מדינות המפרץ אינן מסתכלות עוד על הסכסוך דרך הפריזמה הפלסטינית בלבד. הן בוחנות אותו דרך האינטרס הלאומי שלהן: יציבות שלטונית, ביטחון פנימי, הגנה על תשתיות אנרגיה, משיכת השקעות ושגשוג כלכלי. כל טיל איראני המאיים על בסיס אמריקאי או על מדינה ערבית נתפס אצלן כאיום ישיר על עתידן. בכך איראן יוצרת, בלי להתכוון, מכנה משותף חדש בין ירושלים, וושינגטון ובירות ערב המתונות.
האתגר המרכזי של ארצות הברית הוא שמירה על אמינותה כמעצמה. אם בעלות בריתה במזרח התיכון יחששו שההגנה האמריקאית אינה מספקת, הן יחפשו חלופות – תרחיש שוושינגטון אינה יכולה להרשות לעצמה. בישראל, מאז 7 באוקטובר השתנתה תפיסת הביטחון. ההמתנה לאיום כבר אינה אופציה. ישראל מעדיפה לסכל, ליזום ולהרחיק את שדה הקרב מגבולותיה ככל האפשר. זוהי תפיסה התקפית, שצפויה להימשך בשנים הקרובות.
למרות הרטוריקה הלוחמנית, המשטר בטהרן מבין שמלחמה כוללת נגד ארצות הברית עלולה לסכן את יציבותו. הכלכלה האיראנית בלחץ, הציבור מותש מסנקציות, וההנהגה יודעת שעימות רחב עלול להצית גם זירה פנימית. לכן, ההערכה היא שאיראן תמשיך להעדיף מלחמת התשה: שלוחים, מתקפות סייבר, טרור, פגיעה בנתיבי שיט וירי מדוד – תוך ניסיון להימנע ממלחמה כוללת. אבל ככל שאיראן מפעילה יותר כוח, כך היא מקרבת את אויביה זה לזה. כל טיל שנורה מחזק את שיתוף הפעולה המודיעיני, את מערכות ההגנה האווירית המשותפות ואת התיאום הביטחוני בין ישראל, ארצות הברית ומדינות ערב המתונות.
זוהי מלחמה על עיצוב הסדר האזורי החדש. השאלה הגדולה היא אם ניתן יהיה לשלוט בקצב ההסלמה. באזורנו, מלחמות אינן מתחילות בהכרח מתוך החלטה אסטרטגית. לעיתים הן נולדות מטעות אחת, מזיהוי שגוי, מטיל שסוטה ממסלולו, או מהערכת חסר של כוונות היריב. זו הסיבה לכך שהחודשים הקרובים יהיו מהרגישים ביותר שידע האזור בעשורים האחרונים.
ייתכן שבעתיד יזכירו ההיסטוריונים לא רק את מספר הטילים שנורו, אלא גם את הרגע שבו איראן האיצה, בלי שהתכוונה לכך, את הקמתה של ברית ביטחונית אזורית חדשה.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי ומנהל משברים
התרעות פיקוד העורף