בכתבה הקודמת בסדרה עסקנו בשאלה האם אלפיים שנות גלות עיצבו דפוסי חשיבה שממשיכים ללוות אותנו גם במדינת ישראל הריבונית (קישור לכתבה הקודמת) אם התשובה חיובית, עולה שאלה מסקרנת נוספת: כיצד ייתכן שעם שהצמיח בתוך פחות משמונים שנה שורה ארוכה של גיבורי מלחמה, מפקדים ומבצעי גבורה מן המרשימים בעולם, עדיין מתקשה להפוך אותם למיתוסים לאומיים? ייתכן שהתשובה אינה נמצאת בשדה הקרב, אלא בתודעה שעיצבה אותנו במשך דורות.
סיפוריהם אינם נופלים בעוצמתם מן המיתוסים שעליהם גדלו עמים אחרים. ובכל זאת נדמה שמשהו חסר.אנו מכירים את השמות, מוקירים את גבורתם, אך איננו חיים את המיתוס.ילד אמריקאי יודע מיהו ג'ורג' וושינגטון עוד לפני שהוא מבין היסטוריה. ילד בריטי גדל על המלך ארתור.ילד צרפתי פוגש את ז'אן ד'ארק כמעט בכל ספר לימוד. ואצלנו?
נדמה שגם כאשר נולד גיבור, החברה הישראלית ממהרת לפרק את המיתוס ולהחזיר אותו לממד האנושי. במקום להעצים את סיפור הגבורה, היא עוברת במהירות לשאלות של ביקורת, מחלוקות, אחריות, פוליטיקה או כישלונות. אבל ייתכן שיש כאן גם שריד עמוק הרבה יותר של התודעה הגלותית.
במשך אלפיים שנה לא הייתה ליהודים אפשרות לבנות את זהותם סביב מנצחי מלחמות. הזהות נבנתה סביב השורד. מי שניצל מגירוש. מי ששרד פוגרום. מי שהצליח להבריח את משפחתו. מי ששרד את אושוויץ.
בתרבות כזו, הגבורה הגדולה ביותר אינה הניצחון - אלא עצם ההישרדות. לכן, שורדי השואה - גיבורים. כאשר קמה מדינת ישראל, הופיעה לפתע דמות חדשה בהיסטוריה היהודית: הלוחם המנצח. זו הייתה מהפכה תודעתית כמעט בלתי אפשרית. בפעם הראשונה זה אלפיים שנה, היהודי אינו רק קורבן ההיסטוריה אלא גם מי שמסוגל לעצב אותה בכוח הזרוע. אבל האם התודעה הצליחה להדביק את המציאות? ייתכן שחלקית, בטח שלא במלואה. ייתכן שהזיכרון הקולקטיבי של אלפיים שנות רדיפות עדיין חזק מן הזיכרון הקצר של שמונים שנות ריבונות.
הזיכרון הזה מלמד אותנו לחשוש יותר מאשר להתגאות. להתכונן לאסון הבא יותר מאשר לחגוג את הניצחון האחרון. גיבורי המלחמה החדשים מתקשים להפוך לדמויות מיתולוגיות במובן שבו הפכו גיבוריהם של עמים אחרים. הם זוכים לכבוד. הם זוכים להערכה. אך הם עדיין אינם תופסים בתודעה הלאומית את המקום שתפסו יהושע בן נון או יהודה המכבי. אולי מפני שהמאבק הגדול של הציונות עדיין לא הסתיים. לא המאבק על הגבולות. אלא המאבק על הזיכרון. המאבק שבין היהודי של הגלות לבין היהודי של הריבונות.
שאלה נוספת שמטרידה אותי לא פחות... אולי העם היהודי עדיין אינו סומך על הניצחון. כלומר, אחרי אלפיים שנה שבהן כל תקופת שגשוג הסתיימה בגירוש, טבח או חורבן, נוצרה מעין זהירות קיומית: אל תחגוג מוקדם מדי. גם אחרי ניצחון גדול קיימת נטייה לחשוב שהאסון הבא כבר מעבר לפינה.
אם יש אמת בטענה הזו, היא עשויה להסביר מדוע גם לאחר מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מבצע אנטבה ועוד הישגים מודיעיניים ומבצעים צבאיים יוצאי דופן, חלקים מהשיח הציבורי שבים במהירות לעסוק בשאלה כיצד הכול עלול להתמוטט. זו אינה בהכרח הערכה אובייקטיבית של המציאות, אלא יכולה להיות ביטוי של זיכרון היסטורי עמוק, שממשיך להשפיע על האופן שבו חלק מהחברה מפרש את ההווה.
אם אכן כך הם פני הדברים, הרי שהשאלה החשובה איננה רק כיצד ניצחנו, אלא מדוע איננו מצליחים לחוש שניצחנו. משום שמרגע שתודעה של איום מתמיד גוברת על עובדות המציאות, גם ההישגים הצבאיים המרשימים ביותר עלולים להיות מתורגמים למדיניות של היסוס, הכלה ותחושת חוסר ביטחון. זהו בדיוק הנושא שבו תעסוק הכתבה הרביעית והאחרונה בסדרה: כיצד התודעה הגלותית, אם אכן היא ממשיכה להתקיים גם במדינת ישראל הריבונית, משפיעה על קבלת ההחלטות ועל הפער שבין עוצמתה הצבאית של ישראל לבין תחושת התבוסתנות שעדיין מלווה חלקים מהשיח הציבורי והמדיני.
התרעות פיקוד העורף