הדיפלומטיה הבינלאומית היא במהותה שפה של סמלים, שבה מתבצעים חישובים מדויקים לא רק באמצעות משא ומתן פעיל, הודעות משותפות וביקורים רשמיים, אלא במידה שווה גם דרך השמטות מכוונות ושתיקות מחושבות. כאשר מנהיג עולה לשלטון בדמוקרטיה מערבית מרכזית, פרוטוקול דיפלומטי תקני מחייב מטח מהיר של מברקי ברכה, הצהרות רשמיות ואיחולים פומביים מצד ראשי מדינות וממשלות בעלי ברית.
שחיקתו של עוגן היסטורי
במשך עשרות שנים, השותפות האנגלו-ישראלית פעלה על בסיס של רציפות אסטרטגית. קשורים ברשתות עמוקות של שיתוף מודיעין, קשרים היסטוריים ואינטרסים ביטחוניים משותפים, ממשלות בריטיות וישראליות עוקבות שמרו על בסיס של לבביות ללא קשר לאיזו מפלגה פוליטית החזיקה בשלטון בווסטמינסטר. בין אם תחת ממשלות שמרניות ובין אם תחת ממשלות לייבור מסורתיות, מסגרת העל של היחסים נותרה מוגנת מפני טלטלות פוליטיות יומיומיות.
עם זאת, בשנים האחרונות נשחקה לחלוטין אותה שכבת הגנה. הצטברותם של משברים גיאופוליטיים מצטברים, שינויים טקטוניים בפוליטיקה הבריטית הפנימית ותסכול עמוק ומערכתי בירושלים לגבי עמדתה המתפתחת של בריטניה בסכסוכים במזרח התיכון, הביאו את היחסים לקיפאון.
ההחלטה של הדרג הרשמי ביישראל למנוע מחוות ברכה סטנדרטיות כלפי ברנהם מתפקדת כמסר ממוקד של מורת רוח וזהירות. היא משקפת את דאגתה העמוקה של ירושלים בנוגע ללחצים הפנימיים, להרכב האידיאולוגי ולמסלול ההיסטורי של ממשל הלייבור הנכנס בענייני חוץ. בעוד ברנהם בילה את העשור האחרון בפעילות בעיקר בזירה המקומית והעירונית כראש עיריית מנצ'סטר רבתי – תוך התמקדות בביזור אזורי, תחבורה ציבורית והתחדשות עירונית – עלייתו למספר 10 מציבה אותו בראש מנגנון מפלגתי שנאבק בחיכוך פנימי קשה סביב מדיניות חוץ, ובמיוחד בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולבחינה משפטית בינלאומית של פעולות צבאיות.
מחקר בניכור הדדי
יש להבין את התגובה הקרירה של ירושלים גם כהשתקפות של תסכול רחב ומערכתי יותר. מנקודת מבטו של הדרג הרשמי הישראלי, מדיניות החוץ הבריטית תחת ממשלות אחרונות נעשתה מבודדת יותר ויותר, רגישה מדי לאופטיקה אלקטורלית פנימית ומסתמכת יתר על המידה על מסגרות משפטיות בינלאומיות שישראל תופסת כיסוד עיוור או מוטה מבנית למציאות הביטחונית הקיומית שלה. בעיני קובעי המדיניות ביישראל, לונדון נתפסת כמי שמעדיפה ניהול פוליטי פנימי על פני תחזוקה של בריתות איתנות עם מדינות המתמודדות עם איומי ביטחון חריפים ורב-זירתיים.
במקביל, קובעי מדיניות בריטיים ומשקיפים אירופים מפרשים לעיתים קרובות את ההתנהלות היישראלית הנוכחית כמי שאטומה יותר ויותר לפניות דיפלומטיות מסורתיות, חירשת לקונצנזוס רב-צדדי ומזלזלת בעצות של בני ברית. דינמיקה זו יצרה לולאת משוב דיפלומטית רעילה: ככל שלונדון נעה לעבר ספקנות קולנית יותר כלפי האסטרטגיות הצבאיות של ישראל, כך ירושלים מגיבה בהתכנסות פנימית, התייחסות בחשדנות לפניות בריטיות והתעלמות מהתועלת הפוטנציאלית של בריטניה כשותפה דיפלומטית קונבנציונלית באזור.
כאשר ראש ממשלה ממדינות ה-G7 תופס את השלטון ומתקבל בחומת שתיקה מכוונת מצד בעל ברית היסטורי, הדבר מאותת על התנתקות מסוכנת. דיפלומטיה נועדה בדיוק לרגעים של מחלוקת עמוקה; היא מסתמכת על ערוצי תקשורת פתוחים כדי לגשר על תהומות, לנהל חיכוך ולמנוע ניכור מוחלט. בבחירה לוותר על התסריט הדיפלומטי הסטנדרטי, חשפה ירושלים מציאות עגומה: "היחסים המיוחדים" הישנים נבלו לכדי ניכור הדדי.
הדרך קדימה עבור דאונינג 10
כאשר ראש הממשלה ברנהם מתבסס במשרדו החדש ומתחיל לגבש את אג'נדת מדיניות החוץ הרחבה של ממשלו, אי אפשר פשוט להטיח מתחת לשטיח את מצב העניינים מול ישראל. תיקון הגשר השבור הזה ידרוש הרבה יותר מאשר הודעות משותפות קוסמטיות או פגישות שגרירות שגרתיות. הוא ידרוש הערכה מחדש כנה ופיכחת של האופן שבו שתי מדינות שעמדו פעם איתן כתף אל כתף התרחקו כל כך זו מזו.
השאלה האם למנהיגות הפוליטית הנוכחית בשני הצדדים יש את ראיית הנולד האסטרטגית והאומץ הפוליטי למשוך את היחסים חזרה מסף התהום נותרה פתוחה. מה שבטוח, לעומת זאת, הוא שהתעלמות מהקור רק תעמיק את הכפור.
התרעות פיקוד העורף