נהפוך הוא, בחברה שבה גדלתי, בין הנשים הייתה תחרות לא מוכרזת - של מי הבית יותר נקי, ואצל מי אפשר לאכול מהרצפה, ולהעביר כפפה לבנה שתישאר בלובנה גם אחרי שתעברו איתה על כל הבית. נכון, ברובן הן לא היו קרייריסטיות, אבל גם אלו שכן - נכנסו לתחרות חסרת הפרס הזו. ומנגד, אלו שבזו להן, או שסתם לא השתתפו במרוץ המוזר הזה אחר ג'ל האורנים או האקונומיקה, היו מוקצות. כשעברו ברחוב הזהירו אותנו, הילדים, לא לאכול אצלן כלום, כי הכל עם אבק. לא לעמוד הרבה זמן על אותה הנקודה, כי נידבק לרצפה, ולא לחבק יותר מדי, כי מי יודע כמה כינים יש שם.
החברה ההיא של אמי, הייתה אדם די טוב, כשפגשה אותי ואת אחותי הקטנה ברחוב, שלפה סוכריות מתיקה ונתנה לנו. סידרה לנו את השיער שהתבלגן ממשחקי השכונה והלחות המטורפת, ניקתה לנו במגבונים את הפנים, שאלה לשלום אמא והלכה.
מתי שינתה את פניה? כשהזמינה את אמי לקפה ועוגה של חמש אחר הצהריים, והבינה שאמי לא מגיעה לבד, אלא איתנו, שתי בנותיה הקטנות. זאת אף שהיינו ילדות טובות, ואם תשאלו אותי, טובות מדי, ולא העזנו לבקש כלום, לפצות פה או לזוז שלא בזמן הנכון. כשראתה אותנו עומדות בפתח, אוחזות בידיה של אמי, נפלו פניה של בעלת הבית המבריק, שפירור לא תמצאו בו, וניכר היה כי את המזגן לא נרגיש ועל ספותיה לא נשב, ואת הלימונדה הקרה שתגיש, נשתה בחצר הקטנה שלה, המקום שבו בעלה, שהלך גם הוא לעולמו זה מכבר, יושב, פותר תשחצים ומקלל את מפא"י אף שהם מזמן העבודה.
בפעם הראשונה הבליגה אמי, אפילו החמיאה לערוגת הגינה של חברתה והפצירה בה להביא לה קצת בצלים כשיצאו. בפעם השנייה גם שמחה, כי יכלה לעשן, ולא היה מי שיעיר לה. אבל בפעם השלישית והרביעית, כשהבינה שמעולם לא ישבה על ספת הקטיפה של חברתה, לא הרגישה את מזגנה, או צפתה איתה ב"מבט", החליטה לצאת למלחמה מכוונת.
אמי הייתה אדם קשה, רחומה מאוד, בעלת הלב הכי גדול שהכרתי, אבל להבדיל ממני, מעולם לא הלכה בין הטיפות או ניסתה לרצות. נהפוך הוא, לו ניסו להתוות אותה למסלול מסוים, הלכה במסלול הנגדי וגם הפריעה לאלו ההולכים בתלם. עד כאן דימויים לטור זה, אני לא אלתרמן, הותשתי.
ערב אחד של אוגוסט חם, שוב הזמינה החברה את אמי לקפה, היא ניסתה לגשש אם היא באה לבד או עם הילדות, אבל אמי קיצרה. "חבל על השיחות", אמרה, "זה הרבה כסף", ושתיהן ניתקו. בדרך לחברה, כשאחותי מדלגת ואני בועטת באיזו פחית, סטתה אמי מהדרך מבלי להגיד לנו, וכשהבנו רצנו לכיוונה. פעם, החינוך היה הרבה יותר הישרדותי.
הן שמחו לקראת אמי ולקראתנו, אחת מהן, שמנמונת שתמיד התלבשה הרבה יותר חשוף ממה שיכול לעבור בגרון, וזה לא נעלם מגברי השכונה, אפילו נעמדה ואספה אותי אל חזה הגדול. היה לה שיער אדום וצחוק מתגלגל. אני זוכרת שאהבתי אותה מאוד, ולימים, מתברר, גם לקחתי מהביטחון המופרז שלה לא מעט.
ראיתי את הדם אוזל מפניה של ברוריה. האוטומט שלי - זה שלאמי היה כל כך קשה איתו, כי הבין אחרים הרבה פעמים לפני שהבין אותה - היה לרחם על ברוריה. הרי היה ברור לכולם שניקיון ביתה ובקבוקי האקונומיקה שלה חשובים לה יותר מכל דבר, וילדים פירושם לכלוך, גם אם אנחנו לא היינו כאלו. אחותי הקטנה, שיצאה הרבה יותר קרובה לאמי, בכל, התיישבה על הספה, קרעה את שקית הנייר של הבורקס, עשתה ממנה צלחת, ביקשה מאמי לנעוץ את הקשית בטרופית והחלה לאכול.
התרעות פיקוד העורף