פגישה האחרונה שלנו בקליניקה שהשקיפה על האוקיינוס ומזח סירות הדיג של סטונינגטון, אמר לי ד"ר זלניק שתוצאות הבדיקות שלי הן כמו של "גבר בגילי". לקח לי דקה להפנים את חוש ההומור היבש שלו; הייתי אז בן 68 ובמצב פיזי ונפשי מחורבן למדי; הבנתי למה התכוון בקביעה "גבר בגילי". "בגילי" הוא עניין אינדיבידואלי. לא כל הגברים בגילי סובלים ממחלות כרוניות המתלקחות לעיתים בתרועה גדולה. יש בני 68 שנראים ומתנהגים כמו גורים ויש אותי. בהצהרתו הקריפטית עם המדדים המדכאים על המחשב מולו, התכוון ד"ר זלניק לגבר בגילי "כמוני". לרוב אינני יודע מה זה כמוני, אבל רפואית אני מבין. בעשר השנים שהייתי פציינט שלו, עשה זלניק למעני יותר מאשר רופאים רבים לפניו. טיפולו בי היה שקול, מאופק, ענייני וממוקד; הוא לא הסתיר את חיבתו אליי.
ג'אגר אמר פעם שהוא "מעדיף למות מאשר לשיר את 'Satisfaction' כשיהיה בן 45". עכשיו הוא בן 82 ובכל הופעה נשענים הסטונס על המיטב של הרפרטואר הנהדר שלהם. אלה השירים הישנים, השגורים והאהובים כל כך, שגורמים לנו להרגיש חלק מדור דועך אל השקיעה. כרגע לא מתוכנן מסע הופעות לתמוך באלבום החדש; עדות לעובדה שגיל הוא יותר ממצב נפשי. רון ווד חלה בסרטן פעמיים, הוכרז כמי שהחלים והפסיק לשתות לפני 16 שנה; ריצ'רדס סובל מדלקת פרקים קשה שמאבנת את אצבעותיו. הוא נאלץ לשנות את סגנון הנגינה שלו, והוא הסיבה העיקרית לכך שהסטונס לא ששים לצאת לדרכים. לג'אגר החליפו מסתם בלב ב־2019, אבל הוא ללא ספק נס פיזיולוגי לגבר בן 82.
רוב הביקורות המשבחות התייחסו לתוחלת החיים של הסטונס ולפלא הבריאה של האלבום חדש, שאפילו ג'אגר חושד שהוא כנראה האחרון. ארבעה כוכבים היה הציון הממוצע ל"Foreign Tongues", וזה לא פחות מפנטסטי. אחרי חמש האזנות דרוכות ואחת נוספת להדרן הבנתי לצערי שאני אזרח של צורת חיים אחרת או מי שחי ביקום חליפי. כזה שבו לא מביעים תמיכה אינסטינקטיבית בלהקה גדולה ששרדה רק משום שעמדה אחרת תיחשב חתרנית. להיות קול בודד בנהר שוצף של סופרלטיבים, מחייב הנמקה מסודרת. זה אותו פרגון גילאי עיקש לקולו הסדוק של פול מקרטני באלבום החדש שלו ובהופעותיו הרבות בכל מקום. זה עצוב, אבל בגילו, מקרטני הוא זונה של לייקים.
אחד הכשלים הלוגיים הראשונים הוא הקביעה הכרונולוגית שחזרה על עצמה; ש"Foreign Tongues" הוא המשכו הישיר של "Hackney Diamonds" המצוין, לפני שלוש שנים. מצוין? נו, שוין; שמישהו ישיר לי ממנו שיר שלא נותן לו מנוחה והוא שינן אותו, כמו נניח, "Beast of Burden". זה היה המסד הרעוע והשקרי שעליו נבנו רבות מהביקורות הטובות. אני עדיין טוען ש"Sticky Fingers" (1971) טוב יותר מ"Exile on Main Street" (1972). ואם מכניסים לרצף המנצח הזה גם את "Let It Bleed" (1969), מדובר באחת הטרייפקטות המופלאות בתולדות הרוק. אפשר גם את "Beggars Banquet" (1967), והנה לנו פול האוס. אני לא עיוור לעובדה שהסטונס היו צעירים ב־50 פלוס שנים ובשיא כוחם.
הסטונס היו בשיאם בארבעת האלבומים שהזכרתי, ואין להם תחרות; מיק טיילור היה לטעמי עילוי גיטרה עדיף על פני רון ווד כל יום בשבוע ופעמיים בשבת. ווד היה מצוין ב־Faces, הלהקה שרוד סטיוארט היה הסולן שלה ומשך כשנתיים ניסתה לתת פייט לסטונס; אבל אין לו הניואנסים והיכולת הנדירה שהייתה לטיילור למלא את הרווחים שריצ'רדס השאיר לו. בעוד פעם התקיים מתח יצירתי בונה בין קולו של ג'אגר לגיטרה של ריצ'רדס, ההפקה של וואט הפכה את הדיאלוג הזה לעיסה דביקה.
צליל הגיטרות כה מעוות ומלוכלך, שפתאום הבנתי שאני כבר לא העבד הנרצע שהייתי לסולו גיטרות. גדלנו לתוך התניה שרוממה את הסולואים הטובים ואת הדיאלוג שהגדיר הרוק הדרומי. אבל משהו הולך לאיבוד בגרסה המודרנית, שאינה מוותרת על הפק"ל המוזיקלי הזה אבל מוסרת אותו קולני, צרוד ועמוס אפקטים. קראתי שווד נתן סולו נפלא, אבל הייתי צריך להזיז מגברים וכבלים כדי למצוא אותו.
עם שאריות מהאלבום הקודם, יש ב"Foreign Tongues" 14 שירים. זה הרבה. ב"רולינג סטון", שמעולם לא הצליח לנסח מילה רעה על הסטונס (כך זה כשאתה בן בית של המו"ל), ציינו שירים קורעים ("Hit Me in the Head" ו"Rough and twisted") ובלדות מלאות ב"sweeping exits and offstage lines", שורה מ"Wild Horses" (1971). אני שמעתי דיסקו וראפ ואת ג'אגר צועק ממרומי קולו כאשר כל שורת שיר נגמרת במין סימן שאלה או קריאה. דווקא את "Some of Us" שר ריצ'רדס בהגשתו המינורית הרגילה. האיש אינו נוטה להתלהם. "אין כאן פניות חדות", כתבו ב"סטון", "או ניסויי פופ, רק סיפוק מהאוכל המנחם של הסטונס. לא הייתה כל סיבה לכלול קאבר שגרתי של איימי וויינהאוס. אלה החלטות השיבוץ שגורמות להרגיש שיש הרבה Filler ולא killer".
גברים זקנים אינם יכולים להיות ילדים רעים. זה לא אוכל, כמו שנהגנו לומר. בערבים רבים מדי אפשר לראות את ריצ'רדס מסתחבק עם ג'ימי פאלון בתוכנית הלייט־נייט שלו, או יושב חבוש אוזניות אצל הווארד סטרן ומספר בחיוך נבוך על עצמו. ג'אגר נמצא בכל מקום, כולל בקלוז־אפים מיומנים שצדו אותו במשחקי נבחרת אנגליה במונדיאל. כאשר גברים בריטים מזקינים, הם הופכים דומים לדודות שלהם, גוונדולין ומידג' מבריסטול ושפילד. זה פנומן שלא הצלחתי לפענח. גם אני נראה כמו דודה ינקה, אבל אני לא אייקון רוק ולא עונד בנדנה כדי שיחשבו שנשאר לי שיער. הסטונס נראים כמו גברים בגילם. יכול להיות, לא בטוח, שגם הם מרגישים שזה יהיה מאתגר לעמוד על הבמה המגלומנית שלהם, עם ג'אגר מדלג כמו תיש בשעה שווד וריצ'רדס יזיזו רגל וירימו יד מהגיטרה בכוריאוגרפיה גריאטרית.
אין ב"Foreign Tongues" שיר שהמנגינה שלו, וכמובן המילים, נשארו איתי. שאני יכול לזמזם. השירים פחות טובים, מכיוון שלא קל להמשיך ולהמציא את הגלגל בעשור התשיעי. השנים גובות מאנשים יוצרים מחירים כבדים. כמעט בכל התחומים. אין מצב שג'אגר יצליח לכתוב ולהקליט שיר מרמתו של "You can’t Always Get What You Want". אין באלבום אף שיר בליגה של הגדולים. שירים שבגללם אנחנו הרוסים עליהם. לא "Wild Horses", "Brown Sugar", "Gimme Shelter", "Shine a Light", "Sweet Virginia", "Tumbling Dice", "Sway" ורבים אחרים.
אין פה שירים לפנתיאון, כי אין פנתיאון. אם עיקר ההתפעלות היא מכך שהסטונס חיים, בריאים ושרים, צריך להתקנא בגנטיקה שלהם. להיזכר בכל הסיפורים שנהגנו לספר על ריצ'רדס ואיזה עולם אנחנו משאירים לו וכמה הוא עצוב שהביאו לו צב במתנה; הוא שונא שחיות המחמד שלו מתות לפניו. רוק היה פעם חוויה רב־חושית. ריצ'רדס נראה כמו מישהו שנשאר מההפקה של "שר הטבעות", ובקמטים של ג'אגר אפשר להשיט קיאקים.
אהבתי הערה לסדר באחת הביקורות: "האלבום נשמע לעיתים מופק מדי, אבל הוא נאמן לצליל של הסטונס או לרעיון של וואט כיצד הסטונס אמורים להישמע". זה האנדרסטייטמנט של השנה. זה מה שוואט חשב שעליו לחלץ מהקשישים שנאספו באולפן. הוא החמיץ לחלוטין את האתוס, הרעיון והיופי שהיו הסטונס. אין כאן כלים כבדים כמו ב"Beast of Burden" ואחרים שהיו ב"Bridges to Babylon". הייתי ב"Bridges" ואפילו אני, המיזנתרופ באדם, קמתי על רגליי ושרתי עם הקהל, פעם ראשונה ואחרונה בחיי. ג'אגר, ווד וריצ'רדס יודעים שלא יצליחו להתעלות על האלבומים הגדולים שלהם. אז למה שלא ינסו להיות טובים כמו, נניח, "Dirty Work" או "Voodo Lounge".
אני מבין את הצורך לשאת תשואות נלהבות לפנומן של בני 80 פלוס שעדיין נותנים ידם ברוק. ההתלהבות הזאת נשמעת באופן מדאיג כמו להקת מעודדות במכנסונים לוהטים, אבל בליבה נמצא הצורך להישאר צעירים ומחוברים אף שכבר יש לנו נכדים. זה הצורך לשמר את האשליה הדורית שאנחנו צעירים יותר מהורינו בגילם. אנחנו לא, והגבר שלפנינו בתור לקולונסקופיה יכול להיות ריצ'רדס. כוחות רבים חברו לפרגן לסטונס; גם במחיר צ'יזבטים ושקרים לבנים. כמובן שכולם אוהבים את "Foreign Tongues". מגיע להם. אהבה לרוב עיוורת וחירשת.
התרעות פיקוד העורף