אירוניית הורמוז: ארה"ב נשענת על אמנה שמעולם לא אשררה | דן פרי

ארצות הברית טוענת שלאיראן אין זכות לגבות תשלום מכלי שיט  במצר הורמוז, נתיב שדרכו עוברת כחמישית מתפוקת הנפט והגז הטבעי העולמית. עמדה זו היא הכרחית ונכונה, והתעקשותה של איראן מהווה הכרזת מלחמה כלכלית נגד העולם כולו - דבר  הנובע מיוהרה שעלולה להתברר כהרסנית עבורה.

יתרה מזאת: על נאט"ו לשנות מיד את עמדתה ולהבהיר כי היא ניצבת לצד ממשל טראמפ בסירובו להשלים עם כל ניסיון איראני להפוך את מצר הורמוז לעמדת גביית אגרה. זה שיש להם בעיות אמיתיות עם הנשיא המביש זה דיי לא קשור.

אלא שקיימת בעיה: הבסיס המשפטי החזק ביותר לשלול מאיראן את הזכות לגבות תשלום עבור מעבר במצר הוא דיני הים הבינלאומיים, המעוגנים בראש ובראשונה באמנת האו"ם בדבר דיני הים (UNCLOS)  - אמנה שארצות הברית סייעה לעצב, מסתמכת עליה מדי יום, אך מסרבת לאשרר בסנאט כנדרש כבר ארבעה עשורים, בשל קוצר הראייה של המפלגה הרפובליקנית.

כעת המצב הוא כזה: למרות התבוסה הצבאית שספגה מידי ארצות הברית (וישראל), איראן אינה מגלה כמעט שום נכונות להתפשר בנושא תוכנית הגרעין והמיליציות השלוחות שלה. במקום, היא המציאה את הדרישה להטיל תשלומים על אוניות החולפות במצר. לטענתה, מדובר ב"דמי שירות" שנועדו לכסות מעבר בטוח, פיקוח ועלויות סביבתיות.

ישנם טיעונים רבים נגד המהלך הזה, רובם נשענים על נוהג מדינתי רב-שנים ועל האינטרס העולמי הברור לשמור על נתיבי שיט חיוניים פתוחים. אולם התשובה המשפטית הברורה ביותר לטהראן היא עקרון שנקרא  Transit Passage במיצרים בינלאומיים שעוגן באמנת האו"ם הנ"ל.

עיקרון זה נוצר בדיוק עבור מקומות כמו מצר הורמוז. בנקודה הצרה ביותר שלו רוחב המצר הוא כ-21 מייל ימי בלבד, כך שהמים הטריטוריאליים הנתבעים בידי איראן ועומאן חופפים זה לזה ואינם מותירים מסדרון של מים בינלאומיים. לפיכך, אמנת UNCLOS מבטיחה לאוניות ולמטוסים זכות למעבר רציף במצר, תוך שהיא מאפשרת למדינות החוף להסדיר ענייני בטיחות - אך לא לעכב או למנוע את המעבר.

רוב מוחלט של מדינות העולם - 168 במספר, ובהן סין, רוסיה והאיחוד האירופי כצד שאינו מדינה - מחויבות כיום לאמנת UNCLOS  . כמעט כל המדינות כולן. ומי לא בא? אילו מדינות אינן מחויבות? ארצות הברית ואיראן. ועוד מדינה אחת שכרגע קצת מודרת מההתרחשויות: ישראל. כן, כן: מישהו כאן המציא פטנטים.

ובכל זאת, זהו בדיוק העיקרון שוושינגטון מסתמכת עליו כיום בטענותיה נגד טהראן. ארצות הברית גם נעזרת באמנה כאשר היא מערערת על תביעותיה של סין בים סין הדרומי, ועל טענותיה הימיות של רוסיה באזור הארקטי - אך היא עצמה נותרת מחוץ לאמנה שמעניקה לעקרונות הללו את ביטוים המשפטי המלא ביותר.

וושינגטון טוענת כי עקרון המעבר במיצרים הפך לחלק מהמשפט הבינלאומי הנהוג בפועל, ולכן מחייב גם מדינות שאינן צד לאמנה. ייתכן שלטענה זו יש בסיס משפטי, אך מדובר בעמדה מביכה למדי.

כמעט כל הגורמים המרכזיים בממסד הביטחוני של ארצות הברית - החל מחיל הים והפיקוד הצבאי הבכיר ועד לתעשיות הספנות, האנרגיה והתקשורת - תומכים זה שנים באשרור האמנה, משום שהיא מחזקת את חופש השיט של ארצות הברית ואת הוודאות המשפטית שעליה היא נשענת.

ממשלים רפובליקניים ודמוקרטיים כאחד תמכו באשרור האמנה מאז שבוצעו בה רפורמות שענו על הסתייגויותיו המקוריות של רונלד רייגן. הוא כעס שהאמנה כוללת מנגנונים ליישוב סכסוכים, ומסדירה את כריית המחצבים בקרקעית הים באזורים שמעבר לתחום השיפוט הלאומי. אולם האמנה תוקנה בהמשך כדי לתת להן מענה – ולכן ממשלים רפובליקניים מאוחרים יותר תמכו באשרורה.

עם הזמן, ההתנגדות הרפובליקנית הפכה את האמנה לסמל של התנגדות למוסדות בינלאומיים בכלל. הוויכוח חדל לעסוק באמנה עצמה, והפך לביטוי של עוינות אינסטינקטיבית כלפי שיתוף פעולה רב-צדדי. גישה זו תואמת, כמובן, את נטיותיו הבדלניות של ממשל טראמפ. עבור חלקים נרחבים מהמפלגה הרפובליקנית המודרנית, המשפט הבינלאומי הפך לחשוד פשוט משום שהוא בינלאומי.

ניסיונה של איראן להפיק רווחים ממצר הורמוז ממחיש את המחיר של החולשה שארצות הברית יצרה לעצמה במו ידיה. אשרור אמנת UNCLOS  יחזק את מעמדה של וושינגטון לא רק מול טהראן, אלא גם מול סין בים סין הדרומי ומול רוסיה באזור הארקטי. הגיע הזמן שהסנאט יתקן סוף סוף את הטעות המיותרת הזו.

ומה עם ישראל? היא מבזה את עצמה גם בעניין הזה כמובן. מנתניהו, ממש כמו מאיראן, אין מה לצפות. הרי לנו עוד פרוייקט, אחד מיני אינספור, עבור ממשלת השינוי הבאה.