לא צריך להיות דתי כדי להתחבר לסנטימנט ולפרספקטיבה ההיסטורית של ט' באב. ובכל זאת, באתר בית חב"ד מזכירים כי בתשעה באב לפני 2,500 שנה כבש נבוכדנצר מלך בבל את הארץ, החריב את בית המקדש, והגלה את העם לבבל. זו הייתה תוצאה של הידרדרות מוסרית איומה - אנשים הרשו לעצמם להפר כל נורמה.
70 שנה אחר כך התחיל להיבנות בית המקדש השני. הוא שופץ למבנה מפואר ותפקד במשך מאות שנים, אבל ב-60-70 לספירה הגיעו התככים והפלגנות בתוך העם לשיאים חדשים. השנאה והביוש הפומבי הם תמצית הסיפור של קמצא ובר קמצא, כשאף אחד מהנוכחים באירוע לא ניסה לעצור את ההשפלה שהובילה אל חורבן בית המקדש השני בדיוק באותו תאריך - תשעה באב.
יותר מכל, זהו יום של חשבון נפש. בבתי הכנסת מתאבלים, ומנהגי האבלות החמורים אמורים לסמל משהו. הם אמורים לפקוח את עינינו, בין שאנחנו צמים ובין שלא, לקצת יותר מודעות לסביבה. קצת פחות פלגנות. קצת פחות ביוש. קצת פחות שנאה. הם אמורים לייצר מקום רוחני אמיתי לשאלה איפה אנחנו היום ביחס למה שקרה אז.
ההנהגה שלנו אמורה להיות "הכי יהודית שיש", היא מכנה את עצמה "הגוש האמוני", אבל מה נשאר מהערכים היהודיים שלה בימים אלה? חשבו מה קרה השנה לא רק מאז י"ז בתמוז, אלא במסגרת תשעת הימים המחמירים שמתחילים בראש חודש אב. ב-ב' באב, בתוך הימים שבהם רבים נמנעים מחתימה על חוזים משמעותיים, העבירו חוק שרוב הציבור הישראלי מתנגד לו בחריפות.
המחלוקות הפוליטיות שפשטו כאן אינן לשם שמיים, וזה זועק לשמיים. בימים הקשים האלה היהדות כולה נמצאת במשבר - היא שסועה בארץ וגם בתפוצות. תרגמנו את ההיסטוריה החשובה שלנו לאבל לא למען הבכי על העבר, אלא כדי שנלמד ממנה בהווה. העם היהודי שרד משברים עצומים, אך הוא שרד אותם רק כשידע לעצור בזמן את ההרס העצמי מבפנים.
מי שאינו מסוגל לגלות אחריות מוסרית ולעשות חשבון נפש אמיתי בימי האבל הלאומיים מאבד את הזכות להגדיר מהי יהדות. המנהיגים היהודים האמיתיים הם אלה שנוהגים בדרך ארץ, בענווה ובאחריות לאומית.
התרעות פיקוד העורף