בשבוע שעבר, עם פיזור הכנסת, נדמה היה שההיסטוריה הישראלית מבקשת להתכתב באופן אירוני ומכאיב עם לוח השנה היהודי. בתשעה באב תשפ”ו, הריח שעולה מהרחוב הישראלי אינו רק ריח הבחירות. זהו הריח המוכר והמסוכן של חומר הבעירה שמאיים לכלות את הבית.
תשעה באב אינו על מחלוקות. הטעות ההיסטורית שלנו היא המחשבה שבית המקדש חרב בגלל ויכוחים אידיאולוגיים. להפך – העם היהודי תמיד ידע להתווכח. בתי הלל ושמאי הפכו את המחלוקת למנוע של צמיחה רוחנית. הבית השני לא קרס בגלל חילוקי דעות על ריבונות או על הלכה. הוא קרס ברגע שבו המחלוקת הפסיקה להיות “לשם שמיים” והפכה לכלי של דה־לגיטימציה. הוא חרב כשיהודים הפסיקו לראות זה בזה אחים והתחילו לראות זה בזה אויבים.
השנים האחרונות לימדו אותנו עד כמה קל לפרק את הרקמה העדינה של החברה הישראלית, ועד כמה מהיר המדרון המוביל משילוט חוצות פוליטי לשנאת אחים יוקדת. הפוליטיקה והתקשורת, שני המנגנונים שאמורים לנהל את השיח הציבורי, הפכו למנועי שיסוי משומנים.
אנחנו רואים את סימני האזהרה בראשיתו של הקמפיין הנוכחי. יועצי תקשורת ומנהלי קמפיינים מחדדים את המסרים שיפרטו על נימי הפחד והשנאה. האסטרטגיה המנצחת של העשור האחרון הייתה פשוטה ואכזרית: כדי לגייס את “הבייס” עליך לצייר את הצד השני כמפלצת, כבוגד, כמי שאינו שייך למשפחה הישראלית. במגרש הזה, הניצחון בקלפי חשוב יותר משלמות הבית.
במרדף אחרי רייטינג בעידן של רשתות חברתיות דורסניות, הקול המתון נדחק לשוליים. האולפנים הופכים לזירות אגרוף שבהן הצעקה היא חזות הכל. במקום להיות המבוגר האחראי שמתווך מציאות מורכבת, התקשורת לעיתים קרובות מהדהדת את הקיטוב ומנרמלת את השנאה בשם חופש הביטוי.
בתשעה באב, ובצל הבחירות שבפתח, עלינו לזכור את הלקח של קנאי ירושלים. הם היו משוכנעים בצדקתם המוחלטת עד כדי כך ששרפו את מחסני המזון של אחיהם, רק כדי לכפות עליהם את דעתם. התוצאה הייתה חורבן שארך אלפיים שנה. כיום עלינו, הציבור, להציב קו אדום. לדרוש מהפוליטיקאים שלנו ויכוח נוקב על דרך, על כלכלה ועל ביטחון, אך לסרב לקבל שיח של דה־לגיטימציה. עלינו להבהיר שמי שינסה לבנות את כוחו הפוליטי על חורבנה של האחווה הישראלית ימצא עצמו מחוץ למחנה.
החורבן הבא, אם חלילה יגיע, לא ייגרם מחולשה צבאית מול אויב חיצוני. הוא יגיע מהרגע שבו נפסיק להאמין שאנחנו שותפים לאותו גורל. הבחירות ב־27 באוקטובר הן מבחן ליכולת שלנו להתווכח בלי להתפרק. כי בסופו של דבר, גם אחרי ספירת הקולות, אנחנו נישאר כאן יחד – או שלא נהיה כאן בכלל.
התרעות פיקוד העורף