המידע שהודלף לאחרונה על ניסיון ישראלי לרתום את נשיא אירן לשעבר, שונא ישראל ומכחיש השואה מחמוד אחמדינג'אד, להובלת מהלך להפלת השלטון באירן בשיתוף פעולה עם מיליציות כורדיות מעירק וצפון אירן עורר תמיהה רבה בישראל. מתנגדי הממשלה ראו בו עוד הוכחה לאיוולת ולציניות המאפיינות לדעתם רבים ממהלכיה, בעוד שתומכי הממשלה מיהרו להצביע על התחכום, התחבולה והנועזות שהניעו את המהלך. שני הצדדים התעלמו משני כללים ידועים במזרח התיכון.
הכלל הראשון הוא "אין חדש תחת השמש". מעורבות עקיפה של ישראל במהלכים צבאיים להחלפת שלטון במדינה שכנה או לערעור אחיזת השלטון במדינתו אינם דבר חדש. בתחילת שנות ה-60 ביצע צה"ל יחד עם המוסד את מבצע "רוטב" בו הוצנחו כמויות נכבדות של נשק ותחמושת אשר סייעו למלוכנים בתימן בהובלת האימאם בדר במלחמתם מול צבא מצריים שתמך במהפכת הקצינים ששאפו להקים שם רפובליקה ברוח שלטונו של נאצר. מדוע נחלצה ישראל לעזור לאימאם בדר שלאורך כל שנות ה-50 אימץ קו אנטי-ציוני לוחמני ומיליטאנטי לא פחות מזה של אויבו נאצר? כאן נכנס לפעולה הכלל השני והוא "האויב של האויב שלי הוא ידידי". הדרג המדיני של אותה תקופה (בעיקר גולדה ודיין) ראו בתמיכה הזו דרך יעילה להתיש את המצרים ולרתק את כוחם למחוזות רחוקים מהגבול המשותף עם ישראל. תימן אכן הפכה להיות "הוויטנאם של מצרים" ורבים מייחסים את תבוסתם במלחמת ששת הימים להתשה המתמשכת שעבר צבאם בתימן בשנים 1962-67.
המעורבות הישראלית בתימן נותרה חסויה עד לשנות ה-2000. ברמת חשאיות דומה, סייעה ישראל לכורדים בצפון עירק משנות ה-50 ולאורך עשרות שנים אח"כ. במבצע "מרבד" שראשיתו "בברית הפריפריות" שהגה דוד בן גוריון ומטרתו ערעור השלטון בעירק וריתוק כוחותיו לחזית הפנימית, נשלחו לכורדים נשק, תחמושת ויועצים שנועדו לסייע להם להקים לעצמם ישות אוטונומית. כל זאת כאשר מנהיג הכורדים, מוסטפא ברזני, נזהר מלהצטייר כמשת"פ של ישראל ומדגיש את הזהות האיסלמית של תנועתו.
מתחילת שנות ה-70 סייעה ישראל למיליציות נוצריות בלבנון בדרכים רבות. תחילה נעשה הדבר בחשאיות כמו בתימן וכורדיסטן ומאוחר יותר בצורה גלויה של מעורבות צבאית ישירה שהגיע לשיאה בניסיון להושיב את באשיר ג'ומאייל על כס הנשיאות במהלך מלחמת לבנון הראשונה ב-1982. מה הניע את ישראל לתמוך בפלנגות הנוצריות שמייסדן, פייר ג'ומאייל (אביו של באשיר), היה פאשיסט ידוע, תומך נלהב של הנאצים בגרמניה שבנה את הפלנגות בהשראת התנועה הפאשיסטית של פרנקו בספרד? התשובה נעוצה שוב באותו הכלל – הנוצרים היו ונותרו אויבים של גורמים אחרים בלבנון (סונים, שיעים ואף דרוזים) שיצרו איום מתמשך על גבולנו הצפוני.
מהלכים דומים בוצעו ע"י ישראל בסודן, סומליה ומדינות נוספות לגביהן השתיקה עדין יפה. סומלילנד היא דוגמא חריגה למקום בו מעורבות ישראלית תרמה להקמת משטר חדש התומך בישראל בגלוי, אם כי מוקדם לומר האם מדובר במשטר יציב שתמיכתו בישראל מובטחת לעשרות שנים קדימה. בכל שאר המקרים, לא הובילה מעורבותנו לתוצאה אולטימטיבית של החלפת שלטון. המקטרגים, ובכללם אלו המבקרים כעת בחריפות את ניסיון החיזור אחרי אחמדינג'אד, יגידו שהניסיונות האלו כשלו ולכן המחשבה לפיה ישראל הקטנה יכולה לקבוע סדרי עולם במדינות שכנות היא איוולת גמורה. לעומתם, המסנגרים יאמרו שבמבחן עלות מול תועלת מהלכי ההתערבות הצליחו מאוד. בעלות יחסית קטנה הם התישו את כוחם של משטרים עוינים, ומנעו מהם ריכוז מאמץ מול ישראל.
האבק טרם שקע על העימות הנוכחי מול אירן, וההיסטוריה היא שתשפוט האם מהלכים ישראליים לערעור שלטון האייתולות הועילו או נכשלו.
התרעות פיקוד העורף