אם צריך למסגר רגע אחד מכל הערב הזה, זה יהיה דווקא רגע קטן, כמעט שולי. מולנו, בסושי בר שאליו הזמנו מקום במחיר מופקע - אבל אנחנו רגילים מתל אביב - רק כדי לראות את הגמר, התיישבה בחורה אחת עטופה בדגל ארגנטינה. היחידה במסעדה ענקית, שתי קומות, עשרות אנשים, וכולם, כולל אנחנו, לבושים באדום של ספרד. בכל פעם שמסי הופיע על המסך היא קמה, צעקה, מחאה כפיים והתמסרה למשחק כאילו כל מי שסביבה לא קיים. נשארה נאמנה לאהבת חייה גם כשהייתה לגמרי לבד.
היה בזה משהו מכמיר לב. לרגע חשבתי שזאת התחושה של להיות ישראלי בתקופה הזאת: לבד בתוך קהל, נאחז בצבעים שלך גם כשהם לא שייכים לאף אחד מסביבך. הלב קצת יצא אליה, וגם אל חבר אחד טוב, בישראל, שארגנטינה חשובה לו. אבל אנחנו, כאנוסים זמניים שגזרנו על עצמנו להיות במשך השבועיים האלה בספרד, הלכנו בלב שלם עם הנבחרת המקומית.
כך צעדנו יד ביד בתוך ים של שמחה שאולי לא הייתה באמת שלנו, אבל הרי אי אפשר לעמוד ליד שמחה ולא להידבק ממנה. יש לה כוח משיכה משלה. אפילו הבחור שבחר לפרוש בכיכר המרכזית דגל פלסטין לצד הדגל הספרדי לא הצליח להעיב על החגיגה. לא כל דבר חייבים לקחת ללב, אנחנו לא מרכז העולם, ואם כבר, הוא רק הזכיר לנו שבסוף אנחנו בסך הכל אורחים לרגע, צופים מהצד בסיפור שהוא לא שלנו אבל עמוק בלב מתים שהוא יהיה, עולצים בשער הניצחון של ספרד, אבל מתקשים שלא להציץ מדי פעם בדאגה במסך - שמא יקירינו בישראל יצטרכו לנוס אל המרחבים המוגנים.
איזה מזל יש להם שהשמחה שלהם כל כך פשוטה. כל כך לאומית, במובן הכי תמים של המילה. מדריד הייתה סגורה לחלוטין, ונדמה שכל תושבי העיר, מקטן ועד גדול, יצאו באמצע הלילה מבתיהם אל הכיכרות רק כדי לקחת חלק בחגיגת הניצחון. את זה ראינו כבר מהרגע שנחתנו במדריד, בדיוק עם פתיחת שלבי רבע הגמר. מילדים קטנים ועד קשישים, מחילונים ועד נשים עטופות רעלה שפניהן צבועות באדום־צהוב - כולם יצאו לרחובות, לבתי הקפה, למסכי הענק. לכמה שבועות הכדורגל חזר להיות - לפחות מנקודת המבט שלנו - בדיוק מה שהוא אמור להיות: לא זירה של מלחמת זהות אלא שפה משותפת. ספורט שמצליח, לפחות לרגע, לאחד אנשים במקום לחפש את מה שמפריד ביניהם.
יש רגע כזה, אחרי הגול, שבו אתה מפסיק להיות תייר. לא כי קיבלת אזרחות, אלא כי מישהו מתחבק איתך כאילו אתם מכירים מהגן, מישהו אחר משפריץ עלייך בירה, ואת מוצאת את עצמך צורחת עם אלפי אנשים "אה ויווה אספניה", בלי לעצור לשאול איך לעזאזל הגעת לכאן. מזל שהיה לנו יתרון. כל מי שגדל בישראל בשנות ה־80 שר את השיר הזה בדרך כלל באולם אירועים עם דודה שגוררת אותך לרחבה. מתברר שכל השנים האלה בעצם עשינו חזרות. עכשיו אף אחד לא יכול לחשוד בנו שאנחנו תיירים.
מתישהו, בין כל הצפצופים, הזיקוקים והזרים המוחלטים שחיבקו אותנו ברחוב כאילו זכינו יחד בגביע, הבנתי כמה געגוע יש לתקופה שבה כדורגל היה רק כדורגל. תקופה שבה היה מותר לאהוב עיר בלי לבדוק קודם את הרכב המועצה שלה, ולהתרגש משחקן מעולה בלי לעשות עליו גוגל ולראות מה הוא אמר על ישראל.
אני כל כך אוהבת את ספרד. תמיד הרגשתי כאן קצת בבית. אולי בגלל השורשים, אולי בגלל האוכל, אולי בגלל הקצב, אולי משום שאף אחד לא ממהר לשום מקום, אולי כי גם באירוע המטורף שנכחנו בו בכיכר קולון אף אחד לא בדק לנו את התיק בכניסה. ודווקא בגלל זה, קצת עצוב לגלות שגם כשאת נוסעת אלפיים ומשהו קילומטר מהבית, הבית נוסע איתך. הוא נכנס בין מסירה למסירה ולא באמת נותן חופש.
יפה כתבה טליה, נשבע לכם שהייתי מתחתן איתה ולו רק בשל הכישרון שלה לצייר את הרגע במילים, כלומר - גם אם לא הייתי מתאהב בה עד כדי אתחול מחדש של מנעד הרגשות המוכר לי.
כן, אני הגבר השמן שמקפץ ליד רקדנית הפלמנקו וצורח "אה ויווה אספניה!", אבל מאחר שאני הבן אדם הפחות טוב משנינו, הרי שהמראה המרהיב שסביבי לא מוליך אותי למחוזות רוח הכדורגל, מחוזות של אחווה ושלום עולמי, אלא דווקא להתבוננות פנימית.
יש בחיים אהבות מאוחרות. אני לא יודע אם היו תמיד, אולי קוראים מבוגרים ממני יוכלו להאיר את עיניי, אבל פעם החיים היו קצת חד־כיווניים, או לפחות ככה זה נראה לי. אנשים היו מתחתנים בתחילת שנות ה־20 שלהם, עובדים קשה כדי לכלכל משפחה ולהחזיר את המשכנתה, פורשים מעמל במהלך העשור השביעי לחייהם, מתגלגלים קצת עם הנכדים על השטיח - והופכים לקשישים, שלא לומר ל... הבנתם, נכון?
מאז נוספו לנו גם שנים (מי אמר שגיל 90 הוא ה־70 החדש?), אבל לא רק הזמן הוא שקובע: העבודות שלנו, אפילו אצל קרייריסטים, הפכו לקלות יותר, שבוע העבודה שלנו התקצר, ההכנסה מאפשרת לרובנו תרבות פנאי עשירה יותר, כולל גיחות לארבע כנפות תבל (קוראים ותיקים זוכרים בוודאי את המדור בשם הזה, שהיה פעם אחד הנקראים ביותר של "מעריב"), לא כמו דור ההורים שראה, במקרה הטוב, "חמש מדינות ב־12 ימים", בטיול מאורגן.
יחד עם הפנאי והאמצעים, באה גם התפתחות אישית. אני למשל נישאתי לראשונה עוד בטרם מלאו לי 23, ובמבט לאחור זה נראה לי כמו סצינה מחיים של מישהו אחר. כמעט 33 שנות נישואים חלפו עליי לפני שנפרדתי - לא ממנה, אלא מהבחור שהייתי - והתמסרתי לאהבה של המבוגר שהפכתי להיות. אני מוקיר את השנים ההן שנתנו לי משפחה, אבל אם בפרק א' ניסיתי להגשים ציפיות של אחרים, מההורים ועד לילדים, הרי שבפרק ב' אני מחויב רק לשניים: לה ולי.
זה היה גבר שהחלום שלו היה לחיות בלונדון ולקפוץ בסופי שבוע למנצ'סטר, כדי לראות תחת שמיה הדולפים את קבוצת נעוריו המדומיינים, תוך שהוא לוגם בירה פושרת ואוכל מתוך קרטון לוהט נתח של דג מטוגן עם מחית של אפונה ירוקה.
ואם למצוא הקבלה בין הכדורגל לחיים עצמם, הרי זה המסע שעברתי מהתרבות האנגלו־סקסית ללטינית, שדומה מאוד לדרך הארוכה שעשיתי מפרק א' לפרק ב'. בין מי שהלב שלו תמיד נשבר עם ההדחה הכואבת של אנגליה, למי שליבו הולם בקצב של תוף ספרדי, אפילו אם לצידו פוסע מטומטם עם דגל פלסטין.
המסע אליה הוא גם מסע לתוך עצמי - ואני כבר ממש לא מתכוון רק לספרד. ההבדל העיקרי הוא שהאנגלופיל ההוא לא אהב מספיק את עצמו ועל כן לא היה מסוגל לאהוב מספיק גם אחרים, בעוד הספרדי הכפול (כן, גם ברוחב) החדש הוא פרסומת לאהבה מאוחרת. מאוחרת, אבל, תודה לאל, לא מאוחרת מדי.
טליה בחרה לספר על אוהדת ארגנטינה הצעירה, עטופה בדגל התכלת־לבן, שישבה ליד צעירה עטופה בדגל ספרד. את תשומת ליבי משך דווקא מחזה אחר: בעוד אנחנו נמלטנו אל מסעדה יפנית ממוזגת, שדרשה כתנאי מקדים הוצאה של לפחות 150 יורו לזוג (מעט בעולם המסעדנות התל־אביבי, אבל המון כסף כאן במדריד), נאסף בחוץ קהל שלא נמצא לו אפילו מקום עמידה ראוי ליד מסכי הענק בכיכר קולון הלוהטת מחום. המחזה היה סוריאליסטי, אם תרצו "קוויאר ועדשים".
בפנים המסעדה נאסף קהל אמיד, לוגם קוקטיילים ומנשנש סושי, בעוד בחוץ התקבץ כדי לצפות במשחק מבעד לשמשה קהל של אלפים, לוגם בירה מכוסות פלסטיק ומשביע את רעבונו בתוצרתם של דוכני נקניקיות מאולתרים שצצו על השדרה המרכזית.
"כדורגל מאחד את העולם" גרסה סיסמת פיפ"א למונדיאל של 2026, אבל פה נראה ההבדל בין אלה שיושבים בחלל הממוזג לעומדים ברחוב המהביל, גדול יותר מאשר ההבדל ביני לבין דיוויד בקהאם, שנראה מיליארד דולר ביציע באצטדיון בניו ג'רזי.
אז האם, ממש כמו הסושי (הנפלא, אגב, שכן הספרדים האלה לא מסוגלים לייצר אוכל רע גם כשהם פונים למטבח היפני) והקוקטיילים שלגמנו, גם אהבה מאוחרת היא פריבילגיה של מי שיכול להרשות לעצמו?
מצד אחד זה הרהור קצת עצוב, שהרי כל החיים לימדו אותנו שלאהוב זה בחינם, מצד שני… בעצם, אתם יודעים מה? עזבו צד שני, לא אתיימר לנסח פה כלל שיהיה תקף מעבר למקרה הפרטי שלי והמקרה של שנינו.
די לי להביט בה, בנבחרת ספרד שהיא אלופת העולם ובאחת, הנבחרת שלי, שהיא כל עולמי, ברחובות מדריד כמו בנבכי נפשי. די לי לשמוח איתה ועליה, לזרום עם ההמון הצוהל לכיכר, לתת לה יד לבל תאבד לי בינות לפרצופים המחייכים ששואגים בגרון ניחר שירי הלל לנבחרתם, ממש כפי שאני משורר לאחת שלי.
כך אנו צועדים מכיכר סביליה לפוארטה דל סול, ידה בידי, חיוכה מאיר לי את העולם באור גדול - ואני יודע שממש כמו נבחרת ספרד זכיתי בפרס הגדול, שכן למרות התשישות בלילה של יום מפרך, הרי שאני מוכן להמשיך לפסוע איתה כך, יד ביד, אל עבר קו האופק של חיינו, זה שתודה לאל, הולך ומתרחק ככל שאנו מתקדמים.
התרעות פיקוד העורף