כדורגל כמשחק נטו הוא משחק די אידיוטי ודי חסר תחכום. זה כמובן גם הסוד שלו, הפשטות שלו. אבל ככזה הוא גם די משמים - אם מוציאים את מרכיב הזהות מתוכו. בלי זהות אין שום ערך בכדורגל. כדורגל הוא לא משחק פיזי, כדורגל הוא סיפור. בני יהודה למשל, הקבוצה שאני אוהד באדיקות, היא סיפור מהמרתקים בכדורגל בישראלי, וזה אחד הדברים שאני כל כך אוהב בה.
באופן כללי אני לא מתפעל מכדורגל ברמה של תנועת הכדור אל מול הפיזיקה וכוח המשיכה, כל מה שמעניין אותי זו הקבוצה שלי ומה שקורה איתה. ובמקרה הקבוצה שלי היא בליגה הלאומית - כך שאני לא רואה את המונדיאל וגם לא את ליגת האלופות ולא את הליגה האנגלית או הספרדית ואפילו לא את ליגת־העל הישראלית.
יש גם להגיד שבאופן כללי כבר שנים שאין שום סיפור גדול או מספר סיפורים איכותי בכדורגל העולמי. היה אחד כזה פעם - קראו לו דייגו מראדונה, והוא ידע לספר סיפור ולהיות בעצמו סיפור. באמת שאני לא מבין את ההתפעלות משחקן כמו מסי, שלא יודע לחבר יותר ממשפט ראוי ולא אמר מעולם, בשום מסיבת עיתונאים, שום דבר מעניין או סתם בלתי צפוי. הסיפור הידוע של מסי, סיפור על ילד שהיה זקוק להורמוני גדילה ובזכות כישרון הכדורגל הוא זכה למימון של ההורמונים היקרים (על ידי קבוצת הילדים של ברצלונה) הוא סיפור דיסני למתחילים חסר ברק. מראדונה, מילדותו ועד בגרותו ומותו, זה כבר סיפור ששייך לליגה הגבוהה ביותר של סיפורים אישיים. ולכן, באופן אישי, במשאל מי גדול יותר: מראדונה או מסי ברור שאני עונה שמראדונה - כי כדורגל זה כישרון פלוס סיפור.
מה שכן, כמובן שכמו כולם יצא לי להיקלע בשבועות האחרונים לצפייה משותפת בחלק מהמשחקים ושמתי לב לכמה דברים מעניינים בסיפור של הכדורגל העולמי כפי שהוא משתקף במונדיאל.
אחת: מעצמות־העל נפקדות לחלוטין מהאירוע. בעוד את העולם מנהלות בצוותא שתי מעצמות־על דומיננטיות במיוחד - ארה״ב וסין - הן ממש לא קיימות במפה של הכדורגל העולמי. הנבחרות שלהן שוליות ביותר. את הדומיננטיות שלהן, אגב, אפשר לראות בעיקר על שלטי הפרסום. עדיין המפרסמים הגדולים של הטורניר הם אמריקאים בעיקר (קוקה קולה, מקדונלד'ס, ויזה ורייזון) וסינים (לנובו).
שתיים: בעוד במיטב הקבוצות האירופיות משחקים שחקנים ממוצא אפריקאי שנמצאים בטופ של שחקני הכדורגל בעולם - למשל אמבפה ודמבלה בצרפת, בלינגהאם וסאקה באנגליה - הקבוצות האפריקאיות עצמן כושלות למדי. זה די מדהים שאין אף קבוצה אפריקאית בולטת. כי כישרון, כפי שאפשר ללמוד מההרכבים הפותחים של אנגליה, צרפת, בלגיה והולנד - לא חסר באפריקה. אין מנוס מלהסיק משהו על ההתנהלות במדינות האפריקאיות, שלא משכילות לנצל את הכישרון הגולמי שלהן. חוסר היכולת שלהן לבנות אקדמיות כדורגל ראויות לכמות הכישרון ולכמות האוכלוסייה הוא צורם.
שלוש: על אף ״הפלישה״ המוסלמית לאירופה (שעיקרה הפליטים הסורים של 2015), שהשפיעה ושינתה את הפוליטיקה באירופה, בכדורגל האירופי אין לה שום השפעה. מכיוון שתמיד נטען שכדורגל הוא קרש ההצלה של אוכלוסיות חלשות, היית מצפה לפריחה ערבית־מוסלמית בנבחרות האירופיות. אך למעשה אין לכך כל זכר, ואין שום שחקן ערבי בולט בשום נבחרת אירופית (למעט לאמין ימאל, אם יוכיח את עצמו). זה לעומת האפריקאים שהצליחו להשתלב היטב בקבוצות האירופיות ולככב בכדורגל האירופי. אגב, אם מעירים את נפוליאון לתחייה ומביאים אותו לראות את המשחק של צרפת נגד ספרד, הוא בחיים לא היה מעלה בדעתו מיהי הנבחרת הצרפתית.
ארבע: נורווגיה היא כמובן מדינת פלא שקשה להסביר את הנס שהיא. מדינה בת 5.5 מיליון תושבים שהעמידה נבחרת כדורגל פלאית. את מה שעשו בנורווגיה בספורט - ואגב, לא רק בספורט, גם למשל בקרן העושר שלהם - יש ללמוד ולהעתיק למקומות רבים בעולם. למקומות כמו למשל מדינת ישראל, שיש לה מספר כפול של אנשים באוכלוסייה. אבל אם במקרה הנבחרת הנורווגית תגיע לשחק נגד הישראלית, ההמלצה של פיקוד העורף תהיה להיכנס מיד למקלטים.
התרעות פיקוד העורף