חודש אב מביא עמו מדי שנה זיכרון קולקטיבי המעוגן בחורבן, והשנה אני אכן חש תחושת חורבן. מכה בלב. תחושת אבל, אך מסוג אחר. אם להיות הוגן, אין זה אבל על ימים עברו ועל חורבן בית המקדש, אלא יגון עמוק על חורבנה של אמונה בסיסית וחיונית, ועל תקווה שהתבדתה.
חמורה עוד יותר, לדעתי, היא התקרנפותם של ראשי מערכת הביטחון, כאשר שר הביטחון, האמור להוות חומת מגן של לוחמיו, מעדיף את שיקולי מעמדו האישי על פני צרכיו המבצעיים והקיומיים של הצבא. לא זו בלבד אלא שהוא וחברי ממשלתו מחלישים את הצבא בהתייחסותם המבזה לרמטכ"ל והמלצותיו כאיש מקצוע. ועוד גרוע ביותר כשאחד המבזים הוא משתתף בקבינט המלחמה הגאה בנכדיו המשתמטים.
המושג "שליחות ציבורית" מתרוקן מתוכן. איזה פרצוף יש למי שהפקיר את ערך הרעות, הערבות ההדדית והנשיאה המשותפת בנטל בשם תאוות הכוח, הממון והמעמד? אני תוהה כיצד מסוגלים אלה שהרימו את ידם בעד חוקים מפלים אלה לישון בלילה או להביט בדמותם הנשקפת מהמראה.
התרעות פיקוד העורף