הסכם הגרעין האמריקאי המתעתע עם סעודיה משקף את ההעדר המוחלט של אסטרטגיה הישראלית | דן פרי

החלטת ארצות הברית להעניק לסעודיה נתיב לתוכנית גרעין אזרחית היא התפתחות חמורה עבור ישראל – לא רק משום שיום אחד עלולה ריאד להפוך תשתית גרעינית שפותחה בסיוע אמריקאי ליכולת לייצור נשק גרעיני. ההסכם משקף את קריסתה האסטרטגית של ישראל תחת בנימין נתניהו מאז 7 באוקטובר, את שחיקת השפעתה של ישראל בוושינגטון ואת הידרדרותה למעמד של מדינה מצורעת שמתעלמים ממנה.

שעות ספורות לאחר ההודעה המקורית, אמר טראמפ – שנראה כי הביקורת ערערה את שלוותו – שהעסקה מותנית בהצטרפותה של ערב הסעודית ל"הסכמי אברהם". עם זאת, הוא לא הבהיר למה בדיוק הוא מתכוון, ופרט זה לא נכלל בהודעה המקורית; יתרה מכך, ריאד הבהירה כי לא תנקוט צעד שכזה כל עוד לא תירשם התקדמות ממשית לקראת הקמת מדינה פלסטינית – תרחיש שנחשב לבלתי-מציאותי לחלוטין תחת הממשלה הישראלית הנוכחית. עצם קיומו של בלבול מסוג זה מהווה שינוי מהדפוס המקובל.

במשך שנים הייתה סוגיית שיתוף הפעולה הגרעיני אחד ממנופי הלחץ החשובים ביותר של וושינגטון מול סעודיה. ניתן היה לבסס עליה עסקה היסטורית שכללה נורמליזציה עם ישראל, מנגנוני פיקוח מחייבים נגד פיתוח נשק גרעיני, ארכיטקטורת ביטחון אזורית וחזית מאוחדת מול איראן. במסגרת כזו הייתה ישראל זוכה ליחסים רשמיים עם המדינה המשפיעה ביותר בעולם הערבי, למעמד מרכזי במערכת הביטחון האזורית החדשה ולהתחייבויות סעודיות מחייבות שלא לחתור להשגת נשק גרעיני.

כעת וושינגטון מעניקה לריאד את הפרס בעוד ישראל אינה מקבלת אף אחת מן התמורות האסטרטגיות שהיו אמורות להיות כרוכות בעסקה. הדבר משקף כמעט שלוש שנים שבהן ישראל בלבלה בין הצטיינות צבאית לבין אסטרטגיה, וזנחה כמעט לחלוטין את ההסברה והדיפלומטיה הציבורית בזמן שמעמדה בעולם הידרדר במהירות.

אי אפשר להכחיש את היכולות יוצאות הדופן שהפגינו צה"ל וגופי המודיעין. חיזבאללה ספג מכות קשות. נכסים צבאיים איראניים נפגעו. חמאס איבד אלפי לוחמים וחלק ניכר מהתשתית הצבאית שלו. חיילי צה"ל ומפקדיו הפגינו אומץ ומקצועיות בנסיבות שמעט מאוד מדינות נאלצו להתמודד איתן.

אבל אסטרטגיה אמורה לתרגם הישגים צבאיים להישגים פוליטיים. אסטרטגיה מחזקת בריתות, מרחיבה לגיטימציה ומשאירה מדינה בעמדה גיאופוליטית טובה יותר מזו שבה נכנסה למלחמה. נראה שכל זה נשגב מבינתו של נתניהו.

בחודשים הראשונים שלאחר 7 באוקטובר החזיקה ישראל בנכס נדיר ביותר: לגיטימציה בינלאומית כמעט מוחלטת. חמאס ביצע זוועה שזעזעה את העולם הדמוקרטי (כן, גם אם מהיום הראשון היו הפגנות נגדנו). מדינות ערב המתונות ראו בו שלוחה מסוכנת של אותם כוחות אסלאמיסטיים שאיימו גם על יציבותן. ממשל ביידן זיהה את ההתלכדות יוצאת הדופן הזאת וביקש לבנות עליה.

הנשיא ג'ו ביידן ומזכיר המדינה אנטוני בלינקן פעלו לקידום מסגרת אזורית שאפתנית.

חמאס – שלפי הצהרות ישראל עצמה כבר כחודש לאחר תחילת המלחמה היה מרוסק – היה אמור לעמוד מול לחץ בינלאומי כמעט מוחלט להעביר את השליטה בעזה לרשות הפלסטינית המחודשת, בגיבוי מדינות ערב המתונות. מדינות ערב היו מסייעות לבודד את חמאס מבחינה פוליטית וכלכלית, ומנהיגיו לא היו רצויים בשום מקום. החטופים היו ניצלים.

סעודיה הייתה מנרמלת את יחסיה עם ישראל, ומדינות נוספות היו הולכות בעקבותיה. ברית אזורית בהובלת ארצות הברית מול איראן הייתה משלבת את ישראל במזרח התיכון באופן שעד לא מזמן נראה דמיוני. המסגרת הזאת הייתה מעניקה לישראל הזדמנות להפוך את טראומת 7 באוקטובר לשינוי אסטרטגי של פני האזור.

במקום זאת בחר נתניהו במלחמת טין-קץ שמטרותיה אינן ניתנות להשגה באמצעים צבאיים בלבד, תוך גידול מתמיד בחשד הסביר – בישראל ובעולם – שהוא עושה זאת כדי לשמר את הקואליציה שלו ולדחות את החקירה על מחדל 7 באוקטובר.

מדי כמה שבועות שמעו הישראלים שחמאס נמצא על סף קריסה. כל הארכה של המלחמה הוצגה כעוד צעד בדרך ל"ניצחון המוחלט" – שנתניהו הקופירייטר המשיך לטעון שהוא "כפסע" מהשגה. בלינקן הודה לאחרונה כי הממשל האמריקאי הולך שולל ונגרר אחרי ההבטחות הללו זמן רב מדי.

הניצחון נשאר תמיד מעבר לאופק, אבל מה שכן קרה זה שמעמדה הבינלאומי של ישראל קרס. לא רק שנתניהו מבוקש בבית הדין בהאג; גם כל חייל שייצא לחו"ל עלול בקרוב למצוא את עצמו מסתבך משפטית. הבידוד הדיפלומטי העמיק, הלחץ הכלכלי גבר, ותנועות החרם – כולל רבות בלתי רשמיות שכמעט אינן מדוברות – התרחבו.

ובעיקר, דעת הקהל האמריקאית השתנתה באופן חד, במיוחד בקרב צעירים, במימדים מבהילים שמאיימים על הבסיס הדו־מפלגתי שעליו נשענה מערכת היחסים בין ישראל לארצות הברית במשך דורות. סקרים אמינים מהעת האחרונה מראים שכ־60 אחוזים מהאמריקאים מחזיקים כיום בדעה שלילית על ישראל – ומעדיפים את הפלסטינים. לא פחות ממדהים. כפסע מחורבן מוחלט.

ישראלים רבים סבורים שזה קרה בגלל קמפיין התעמולה נגדם ברשתות החברתיות, או בגלל אנטישמיות באירופה, או בגלל עיתונאים עוינים. יש בכך מידה מסוימת של אמת – אבל זו אינה הסיבה העיקרית. הסיבה העיקרית היא התנהלותה של ממשלת ישראל.

חלק ניכר מן המאמץ הדיפלומטי של ישראל התמקד בהפרכת ההאשמה ברצח עם. ישראל יכולה לטעון בצדק שמערכה צבאית המלווה בהכנסת סיוע הומניטרי, בניסיונות לפינוי אוכלוסייה ובהתרעות חוזרות ונשנות שונה באופן מהותי ממאמץ להשמיד עם. אבל זה לא מספיק.

המציאות היא שישראל הרגה עשרות אלפי אזרחים פלסטינים, קיבלה את המחיר הזה במעט מאוד חשבון נפש או צער פומבי, והסתמכה על טראומת 7 באוקטובר כדי להצדיק אותו. זאת, כאשר אידיוטים ישראלים טוענים השכם והערב ש"אין חפים מפשע" ברצועה. בעולם, הדבר התברר כאסון פוליטי. האבסורד גדול עוד יותר משום שישראל שילמה את המחיר האדיר הזה מבלי להשיג את מטרתה המרכזית – סילוק חמאס מהשלטון בעזה – תוצאה שהייתה צפויה מראש ומקוממת.

הרבה עשוי להשתנות אם האופוזיציה תעלה לשלטון באוקטובר. ייתכן שתסתיים הדמוניזציה המטופשת של הרשות הפלסטינית. ייתכן שיטופל סוף־סוף הטרור היהודי ביהודה ושומרון. ייתכן שתיעצר הבנייה בהתנחלויות מעבר לגדר, ובוודאי במאחזים הבלתי חוקיים. ישראל עשויה לשוב לפחות לנסות למצוא פתרון לסכסוך הפלסטיני המתמשך – או לפחות לשאוף להוריד את גובה הלהבות. אולי כך גם סעודיה תחזור לשולחן.

אבל – בין היתר בגלל קריסת מעמדה של ישראל בדעת הקהל, כולל בימין האמריקאי – ארצות הברית הפסיקה להמתין לישראל והעניקה לסעודיה את הקלף הגרעיני, כמעט באדישות לאובדן מנוף הלחץ שהיה יכול לשמש לעסקה שתיטיב עם ישראל.

וכך, הארכיטקטורה האזורית שנראתה אפשרית בחודשים הראשונים שלאחר 7 באוקטובר נעלמה בגלל מלחמות הנצח שנתניהו בחר לנהל – מלחמות שעלו גם בחייהם של עשרות חטופים ולמעלה מאלף חיילים, פגעו קשות בכלכלה והותירו את מעמדה של ישראל באירופה ובעולם בהריסות, עד כדי כך שסביר שגם הסחר – החיוני לנו כל כך – ייפגע אנושות.

ייתכן שסעודיה תסיים את התהליך הזה לא בברית של ישראל אלא כמדינה בעלת נשק גרעיני. הסעודים אומרים בגלוי שאם איראן תשיג פצצה, גם הם ילכו באותו כיוון – ונראה שלאמריקאים כבר לא אכפת.

והברית האסטרטגית בין ישראל לארצות הברית – שבלעדיה עצם קיומה של ישראל יהיה בסכנה – מתפוררת לנגד עינינו. לא בגלל טראמפ, אלא משום שאנחנו מאבדים את העם האמריקאי.

כך זה נראה כשיש רק כוח ואין שכל; רק טקטיקה ושום אסטרטגיה. זו התובנה שצריכה לעמוד במרכז הבחירות הקרובות בישראל, אפילו יותר מן הוויכוחים על הרפורמה המשפטית הנפשעת או על גיוס החרדים החוצפנים. הליכוד ובעלי בריתו, שהובילו את ישראל אל האסון הזה, ראויים לעונש פוליטי. לא רק להפסד אלא לתבוסה מהדהדת וחד־משמעית. הם הפכו לסכנה של ממש למפעל הציוני.