בשבוע שעבר אימצה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה את תיקון 5 לתמ"א 35, המבטל את הגבלת מספר הבתים ביישובים הכפריים בישראל. מדובר בצעד חשוב והכרחי לחיזוק המרחב הכפרי, דווקא בתקופה שבה סוגיות של ביטחון, התיישבות וחוסן לאומי עומדות במרכז סדר היום.
כדי להבין את אתגרי החוסן והדמוגרפיה של יישובי הספר, המגינים על כולנו, כדאי לצאת לרגע למסע קצר בהיסטוריה.
בשנת 1921 הוקמו שני יישובים בארץ ישראל תחת הכותרת הרחבה "עיר גנים". במרכז הארץ הוקמה מושבה בשם זה, שלימים תיקרא רמת גן. בעמק יזרעאל נוסד מושב העובדים הראשון, נהלל. את שני היישובים תכנן האדריכל ריכרד קאופמן, בהשראת מודל תכנוני חדש שביקש ליצור יישובים מתוכננים וסימטריים. כך זכתה נהלל לצורתה המעגלית האיקונית, שהפכה אותה לאחד מסמלי ההתיישבות בישראל, וכך גם נולד שמה הראשון של רמת גן.
מאז חלפו יותר ממאה שנים. שני היישובים, שהחלו את דרכם בהיקף אוכלוסייה דומה, מציגים כיום מציאות שונה לחלוטין: ברמת גן מתגוררים כ-175 אלף תושבים, בעוד שבנהלל חיים פחות מ-1,300. ברור שמרחב עירוני ומרחב כפרי אינם אמורים להתפתח באותו קצב, אך ממדי הפער מעוררים שאלות.
חלק מההסבר נעוץ במבנה התכנוני של נהלל. כאשר נשאל ריכרד קאופמן מדוע תכנן את המושב במבנה מעגלי וסגור, שמקשה על התרחבותו, הוא השיב כי הקמת נהלל היא מעשה חלוצי אחד בלבד, אך התנועה ההתיישבותית צריכה להיות בחלוציות מתמדת. במילים אחרות, המבנה הסגור נועד לעודד הקמת מושבים חדשים, ולא את הרחבתם של הקיימים. ואכן, במשך שנים הייתה ההתיישבות הכפרית סמל לחלוציות. בין השנים 1949 ל-1955, בתקופת העלייה הגדולה, הוקמו בישראל 213 מושבים ו-94 קיבוצים.
כשהחזון ההיסטורי פוגש את המציאות של 2026
אלא שהרחבת ההתיישבות במובנה הרחב אינה בהכרח מחזקת את חוסנו של כל מושב בפני עצמו. החל משנות ה-70 החלו רבים מהיישובים הכפריים להתמודד עם הזדקנות האוכלוסייה, בעוד שמגבלות התכנון שהוטלו עליהם צמצמו את יכולתם לקלוט משפחות חדשות ולהתרחב. במשך השנים נמצא לכך פתרון חלקי בלבד, בדמות הרחבות קהילתיות שאפשרו צמיחה מבוקרת בתחומי היישובים.
הבעיה הדמוגרפית של המרחב הכפרי אינה ייחודית לישראל. מדינות רבות בעולם המערבי מתמודדות עם אתגר דומה ומנסות לעודד מעבר לאזורים כפריים באמצעות תמריצים שונים. באירופה, למשל, מוצעות לעיתים חוות שלמות לרכישה במחיר סמלי של יורו אחד, בתנאי שהרוכשים יתחייבו להתגורר בהן. באוסטרליה מוענקים מסלולי הגירה ייעודיים למי שמתחייבים להתיישב בפריפריה הכפרית למשך מספר שנים.
בישראל, לעומת זאת, חשיבותו של המרחב הכפרי חורגת הרבה מעבר לחקלאות או לדמוגרפיה. מדובר גם בשאלה של ביטחון לאומי, חוסן קהילתי ושמירה על יישובי הספר. למרות זאת, במשך שנים הוקדשה תשומת לב מועטה יחסית לצרכים הדמוגרפיים של ההתיישבות הכפרית. נוסף על כך, המבנה הרגולטורי ומערך החכירה המורכב מול רשות מקרקעי ישראל יצרו חסמים משמעותיים בפני צמיחה.
גם לאחר החלטת המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, הדרך לשגשוגו של המרחב הכפרי עדיין אינה סלולה. סוגיית החכירה מול רשות מקרקעי ישראל עדיין מחייבת פתרון, אם מבקשים לאפשר צמיחה אמיתית לאורך זמן.
התרעות פיקוד העורף