היום, בתשעה באב, אני מוצאת את עצמי נשאבת שוב ושוב אל הזיכרון מסיור הלילה ברחובות החשוכים ביותר של דרום תל אביב. צעדתי שם יחד עם אנשי תוכנית "יזהר" – תוכנית למזעור נזקים שמפעילה האגודה לבריאות הציבור עבור מכורים לסמים, אנשי ונשות מעגל הזנות ודרי הרחוב שנפלטו מרצף השיקום, המשפחה והקהילה. אני עדיין לא מצליחה להתנתק מהמפגשים, מהמראות ומהתובנות הנוקבות שהערב ההוא זימן לי.
חמישה ימי צום ותענית נקבעו בלוח השנה העברי, אך יום הכיפורים ותשעה באב מזמנים אותנו לעריכת חשבון נפש נוקב במיוחד. אם ביום הכיפורים אנו שוקעים במערכות היחסים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום, הרי שתשעה באב מאיר ומציף מושגים כמו בית, שבר וחורבן – ולצידם מילים כמו תקומה, בנייה וצעידה קדימה.
לפני יותר מ-2,000 שנה נחרב בפעם השנייה בית המקדש בירושלים, הלב הפועם של הרוח והאמונה של העם היהודי. נראה היה שהחורבן האדיר הזה יביא את הקץ על האומה, אך קרה ההפך: מתוך העפר נולדה צמיחה מחודשת – עוצמתית, רחבה ומשמעותית. בשלוש השנים האחרונות, מאז פרוץ המלחמה, מראות של שבר, פינוי וחורבן הפכו לחלק בלתי נפרד מהחוויה הקולקטיבית של כולנו.
האנשים שפגשתי בסמטאות החשוכות של תל אביב אינם זוכים לכותרות בעיתונים, ולא לחיבוק לאומי חם. האנשים שפגשתי בדרך הם אלה שביתם חרב עליהם במשמעות הרחבה, העמוקה והכואבת ביותר שניתן להעלות על הדעת. כל אחד מהם נושא עמו סיפור פצוע של התעללות, פגיעה, ניצול, אלימות ואובדן. עבור כל אחד ואחת מהם, "הבית" היה מקום שצריך לנוס ממנו נפשם בכפם. ואם הוא עדיין קיים פיזית, הוא בוודאי לא מקום שניתן לשוב אליו.
בסיור ראיתי את אלה אשר לא רק הבית הפיזי חרב, גם רוחם נשברה. החיבור ההרסני הזה, בין חורבן הבית לשבירת הרוח, דחק אותם אל השוליים הקיצוניים ביותר של החברה. שם, ברחובות החשוכים, הסמים ושלל החומרים המטשטשים הם המפלט היחיד שמאפשר לשכוח. ולו לרגע.
באותו הערב הבנתי שהאנשים האלה אינם "שקופים". להפך: הם הדחויים והבזויים ביותר בחברה. הם אלה שאנחנו בוחרים אקטיבית לדחוק לשוליים כדי לא לראות, כדי לא לזכור, כדי לא להתעמת עם המציאות הכואבת.
באותו ערב למדתי גם על אלה שמסרבים לוותר עליהם.העובדים והמתנדבים בשרות תוכנית "יזהר". מרכז "יזהר" משמש בשעות היום כבית ארעי. מקום שמאפשר עצירה, מקלחת חמה, ארוחה מנחמת, ובעיקר מפגש עם עיניים טובות ופנים מאירות. בשעות הערב, המקום משנה פניו והופך לחמ"ל הכנה לסיורי שטח.
ראיתי איך נדחסים לתרמילים בלויים מרוב שימוש מזרקים ומחטים סטריליים, חומרי חיטוי ואמצעי מניעה, ולצידם סוכריות בשלל צורות וטעמים. מיכלים מתמלאים במיץ פטל כדי להמתיק, ובתה חם כדי להמתיק ולנחם. באותו הערב העמסתי יחד איתם תרמיל על הגב. לא כדי לטייל בשבילי החברה להגנת הטבע, אלא כדי להגיע אל אלה שהמילה "חורבן" היא שגרת חייהם היומיומית.
כשיצאנו לדרך, נדהמתי לגלות כמה ציפייה הייתה לבואנו. ראיתי את החיוך שהאיר את הפנים הכבות כשאנשי "יזהר" הופיעו. שמעתי את הצעקה מקצה הרחוב: "חכו רגע, אני באה!". שמעתי את השיחות הפשוטות, את ההתעניינות הכנה בשלומו של כל אדם. למדתי שפה חדשה: "אינסולינים" (מזרקים סטריליים), "גומי" (קונדומים), "ספירטים" (חומרי חיטוי). אבל את הבקשה הצנועה לסוכרייה אדומה בטעם אבטיח – הבנתי מיד.
לכל אחד מהם היה סיפור משלו, ואנשי "יזהר" הכירו את כולם. הסיפורים האלה, שעלולים לרסק את שומעיהם, אינם מרסקים את צוות התוכנית. יש שייחפזו לומר שהם פיתחו "חסינות רגשית" או התרגלו למראות. אך אני ראיתי משהו אחר לגמרי: 14 עובדים ו-125 מתנדבים בתוכנית "יזהר" מצליחים להביא איתם ניצוצות קטנים של אור, בימי שגרה כמו בימי חירום, ערב אחר ערב. עבורם, האנשים שביתם ועולמם חרבו אינם דחויים או בזויים. הם בני אדם. וכדי לפגוש אותם, הם יוצאים לשטח שוב ושוב.
כשהיה בית המקדש קיים, היו מדליקים בהיכל הקודש את קטורת הסמים – תערובת בשמים מיוחדת שהפיצה ריח שמימי. חז"ל מספרים שהקטורת הורכבה מצמחים רבים שהפיחו השראה ותקווה בלב העם. אחד הצמחים בתערובת היה החלבונה – צמח שריחו כשלעצמו רע ובלתי נסבל, אך בלעדיו לא ניתן היה להפיק את הריח המדויק והמושלם של הקטורת בבית המקדש.
תשעה באב הוא יום של חשבון נפש. במסורת הקריאה במגילת איכה נהוג לשבת על הארץ, אך לאחר מכן לקום ולמשיך הלאה, כי זה כוחם וקסמם של החיים.
אנשי "יזהר" לימדו אותי שישנם אנשים שעבורם הישיבה על הארץ היא מצב קיומי תמידי. אנשים שעל חורבן ביתם וחייהם מכסים חומרים מטשטשים, כדי לנפק רגע אחד של שכחה.
אך הם גם לימדו אותי שיעור חשוב עוד יותר: אם נתעלם מאותם אנשים ונדחוק אותם הצידה, הבנייה החברתית שלנו לעולם לא תהיה שלמה. בדיוק כמו החלבונה בקטורת בית המקדש, אנחנו צריכים אותם, כדי להיות שלמים, לא פחות ממה שהם צריכים אותנו.
התרעות פיקוד העורף