יומיים מאוחר יותר הודיע ראש העירייה הגאון את מה שהיה ברור מלכתחילה - שאין לו שום סמכות לעצור אף אחד שמגיע לאו"ם. בישראל הכותרות טענו שהוא "התקפל", אבל הוא לא התקפל, אלא השלים עוד סיבוב יחסי ציבור רעילים על גבנו, והרוויח שיח אנטי-ישראלי של 68 מיליון צפיות על מעצר ופשעי מלחמה. כך גם נראתה הכותרת החדשותית שסיכמה את הנושא ב"ניו יורק טיימס": "ממדאני קרא לארה"ב להוציא לפועל את צו המעצר נגד ראש ממשלת ישראל, משום שהוא עצמו אינו יכול לעשות זאת". בראבו.
בינתיים הדמוקרטים בארה"ב חוששים מהפופוליזם, ולא אומרים מילה רעה על האסלאמיסט החייכן שמזהם את שורותיהם ומרוקן את ניו יורק ממשקיעים. גם ה"גוש האמוני" בישראל אינו מעז להגיד שבן גביר הוא השר המסוכן ביותר לביטחון הלאומי.
כך שממדאני ובן גביר הם ממש תאומים. שותפיהם הפוליטיים חוששים מהם במקום להוקיע אותם, והדבר היחיד שיש לשניהם להציע לקהל שלהם הוא לחיות בסרט. חלק רוצים סרט על מעצרים, וחלק על תנינים.
תנין ענק בקרקס
אף מנהיג בעת המודרנית לא המציא את הפופוליזם, ובכל זאת - לפופוליזם המודרני יש מאפיינים משלו. יש לו אפילו סוג של נוסחה. מה עושים בן גביר וממדאני? מבטיחים דברים שאין להם יכולת ליישם, זוכים באהדה של אנשים שלא מבינים כמה מורכב ובלתי אפשרי ליישם את ההבטחות, וגם לא ממש מעוניינים להבין.
אילו אוהדי בן גביר היו שואלים את הצ'אט, הם היו מבינים שהרעת תנאי העצירים הביטחוניים לא הורידה את מדדי הפשיעה, שזינקו לשמיים, ושום תנין לא ישנה זאת. אבל גם ב-2026, כשכל המידע לכאורה נמצא בכף ידנו כל הזמן, פוליטיקאים רוכבים על חוסר הסבלנות של רובנו להתעמק בפרטים. הם נותנים לנו נרטיב כדי שנרגיש שתמיכה בהם היא משהו בעל ערך - וזוהי תמצית הקרקס הציבורי שהפך את המציאות של רבים מאיתנו לתוכנית ריאליטי חסרת תכלית.
סתירות בעלילה
כמובן שכל הטרלול הזה מתגבר עם התקרבות הבחירות. אבל המטרה של הפוליטיקאים הפכה למוגזמת: להעצים את הסרט, ולא משנה עד כמה הוא מנותק מהמציאות. אבל לכל הקצנה יש גבול, כך שנראה עד כמה זה יעבוד.
האמת המרה היא שהדמוקרטים אינם מספיק מודעים לכוח הרדיואקטיבי שלהם כשזה מגיע למצביעי ימין, כי מצביעי הימין הרך הם המפתח לממשלה החדשה. כשיאיר גולן מדבר על "הנהגת המחנה", כדאי שהוא יחשוב אם זה מושך מתלבטי ימין רך להצביע לגדי איזנקוט, שאמור ללכת איתו.
הרי בסוף, מי שהרטוריקה של הדמוקרטים מדברת אל ליבו, יצטרך להסתכל למציאות בעיניים ביום הבחירות, ולשאול את עצמו מה הוא רוצה יותר: ייצוג בכנסת, או ממשלה חדשה. לייצוג בכנסת, כידוע, אין הרבה ערך כשיושבים באופוזיציה, ומי שרוצה ממשלה חדשה יצטרך לתמוך באיזנקוט באופן מובהק.
גם הליכוד מתכננת להציע לבייס האלקטורלי שלה סרט עלילתי: חוק גיוס עתידי שבו "לא יוותרו" על יעדי גיוס משמעותיים של חרדים, אחרי שוויתרו למפלגות החרדיות על הכל ובמשך שלוש שנות מלחמה לא גייסו אפילו רבע חרדי. בהצלחה להם עם בניית העלילה.
בליכוד ינסו למכור עוד כמה סתירות מהותיות בתסריט: מצד אחד מחזרים אחרי המתפקדים, ומצד שני אומרים להם שלא סומכים על שיקול הדעת שלהם, ולכן רוצים לבטל את הפריימריז ולהגדיל את כמות השריונים של נתניהו. גם הסיפור סביב גיוס השריונים לא לגמרי ברור - הם אמורים לשדר "ימין אלגנטי", בעוד כל מי שמשדר ימין אלגנטי ועמד על שלו בקדנציה האחרונה, מצא את עצמו נפלט מהמפלגה. אז למה שאנשים רציניים שרוצים להשפיע ירצו בכלל את השריון הזה? לאלוהים פתרונים.
למי שלא שם לב עד עכשיו - אנחנו חיים בעידן פופוליסטי להחריד. אלה רק חלק מהסרטים שינסו למכור לכולנו עד הבחירות. אז מה כדאי למצביע האחראי והאינטליגנטי לעשות בעת הזאת? להתבונן במעשים ולא בהבטחות, ולבלות פחות זמן בטיקטוק ויותר בצ'אט כדי לבדוק עובדות.
התרעות פיקוד העורף