אז, לפי מקורות זרים, במזרח התיכון הייתה כבר נוכחות גרעינית מוכרת באזור שלנו. אין זה פוסל את המדיניות הישראלית ארוכת הימים, שכן כדי להבטיח את ביטחונה מפני אויביה, וכאלה לא חסרים, טוב עשתה ישראל כי פנתה אל המסלול הזה בשנות ה-50 וה-60 והצטיידה באמצעי ההגנה והלחימה החיוניים לה.
ההתפתחויות האלו הניעו את הצד הערבי להצטייד גם הוא ב"נשק יום הדין", וכך מצאה עצמה ישראל מחסלת את תוכנית הגרעין העיראקית, כולל הכור, בתחילת שנות ה-80, ואחר כך את הכור הסורי בתחילת שנות ה-2000. בשני המקרים המעשים היו מוצדקים וקיבלו בדיעבד לגיטימציה בינלאומית. שתי המדינות השביתו את תוכניות הגרעין שלהן, אבל איראן - השכנה והאויבת של עיראק - תפסה את מקומן.
לאיראן שאיפות התפשטות והשפעה, והיא סימנה את האטום כמטרת-על אסטרטגית וחתרה בהדרגה לרכישת יכולות גרעיניות, הן פיתוח פצצה והן אמצעי השיגור שלה. ישראל עוקבת בערנות אחר ההכנות האיראניות, ונתניהו, שהדברים העיקריים קרו במשמרת שלו, התמקד בתוכנית הגרעין האיראנית הן בצד המודיעיני-מבצעי והן בצד המדיני.
האמת היא שהוא זכה לאורך השנים לאוזן קשבת במדינות המערב ובארה"ב. איראן גרעינית בידי המשטר השיעי הציבה איומים חדשים על המזרח התיכון ועל מדינות ידידותיות לארה"ב כמו מדינות המפרץ, ערב הסעודית, ירדן, מצרים, וכמובן ישראל.
הפעולות ההרואיות שעשתה ישראל, בעיקר באמצעות המוסד, הצליחו להשהות את תוכנית הגרעין האיראנית - ועל כך ראוי המוסד להערכה רבה. אבל תמיד היה ברור שלא יהיה די בחיסול מדעני גרעין, בהשבתת סגסוגות ההעשרה או בגניבת ארכיון הגרעין. אלו היו הישגים טקטיים יפים מאוד, אבל הם לא הצליחו לעקר את רעיון איראן הגרעינית שהמשיכו לטפח מנהיגי המהפכה האסלאמית.
הורמוז במקום גרעין
זו הייתה ראשית המפולת. לנתניהו לא נשארו עוד סיבות לתרץ את העובדה כי הקמפיין נגד איראן נכשל. הנה, נשק יום הדין, במקרה הזה ארה"ב, עם היכולות הצבאיות הטובות בעולם, אינה מצליחה לחדור למעמקי ההרים באיראן, שם הוסתרו הסודות הגרעיניים שלה. ישראל מבחינתה עשתה את שלה, פינתה את המרחב האווירי של איראן, חסמה את פתחי המנהרות ומקומות מסתור למיניהם, אולם גם היא לא יכלה לומר כי השמידה באופן מוחלט את התשתית הגרעינית ואיתו את החלום הגרעיני של איראן.
ברגע הזה צריך היה להבין כי טראמפ הזיז את מוקד הלחימה מהגרעין האיראני למצר הורמוז, שכן משם הסתמנה סכנה אמיתית לסחר הבינלאומי, ובהכרח גם לכלכלה האמריקאית ולכיסו הפרטי של כל אמריקאי ואמריקאית. טראמפ למד כי הוא משלם מחיר כבד עבור ההרפתקה האיראנית.
הסעודים עקבו מן הצד במשך שנים אחר פעולותיה של איראן ואחר התגובה הבינלאומית. בשנים אלה הם ניסו לשכנע את הממשלים השונים בארה"ב כי גם להם סיבות טובות לחשוש מאיראן מתגרענת, ולכן הם צריכים בהדרגה להיכנס לעידן הגרעין. הם תירצו זאת בעידן שלאחר הנפט והגז הטבעיים ובצורך לרכוש אמצעי אנרגיה חדשים, מטכנולוגיית הרוח והשמש ועד לאנרגיה גרעינית.
הטענות נפלו על אוזניים קשובות, וממשל ביידן היה כבר מוכן להאזין, אבל דרש מהסעודים באותה עת לקדם נורמליזציה עם ישראל, ובדרך זו להרגיע מעט מפחדיה של ישראל מפני התפשטות טכנולוגיות ההעשרה והגרעין למדינות נוספות.
הדרישה האחרונה קוממה כמובן את נתניהו וממשלתו, והם דחו אותה בבוז. הם לא הביאו בחשבון כי ההחלטה הזו תחזור אלינו כבומרנג, וכך בדיוק קרה. ערב הסעודית נכנסת לעידן הגרעין אפילו ללא נורמליזציה עם ישראל.
נשמטנו מהמשוואה
דווקא אצל דונלד טראמפ, ה"ידיד הגדול", האיש שנתניהו הכיר לכאורה שנים ארוכות מכל צד, ובכל היבט, דווקא אצלו זוכים עתה הסעודים למתנה היקרה מכל: הסכם עם ארה"ב שבו יותר להם להעשיר אורניום, בינתיים בפיקוח אמריקאי כדי למנוע הסבתו למטרות צבאיות - אולם מי יודע לאן מתנה זו תוביל את ערב הסעודית.
את טראמפ אין זה מעניין כלל ועיקר, מבחינתו, כפי שאמר, נפתח פה פתח לעסקאות של עשרות מיליארדי דולר עבור חברות אמריקאיות. הכלכלה האמריקאית תהיה הנהנית העיקרית. ברור כי כשמדובר בכסף גדול מהסוג הזה, טראמפ עומד ראשון בתור, והחזון האמיתי שלו, חזון של אמריקה ראשונה ואמריקה עשירה, הוא במקרה גם החזון האמיתי שלו ושל בני משפחתו ומקרוביו.
ישראל, למרבה הצער, נשמטה מהמשוואה הזו. כן, דווקא עתה, לתדהמת ממשלת ישראל ומעריציה הקנאים בכנסת ובקואליציה. נכון, ההסכם עוד טעון אישורים בארה"ב. בעבר הייתה יכולה ישראל להסתייע במעמדה המיוחד בארה"ב - הן על פי החוק והן בזירה הפוליטית בתמיכתן של שתי המפלגות הרפובליקנית והדמוקרטית - ולנסות לבלום את העסקה או למתן אותה. אבל המציאות הפוליטית בארה"ב השתנתה באופן דרמטי.
בהצבעה האחרונה שהייתה בבית המחוקקים ובבית הנבחרים, יותר מ-100 מחוקקים דמוקרטיים כבר היו מוכנים לקצץ בסיוע הצבאי לישראל. ממילא יש להניח כי הם לא יתייצבו לצידה של ישראל כדי למנוע סעודיה גרעינית. ספק אם גם חסידי "אמריקה תחילה" הרפובליקנים יתייצבו לצידנו. כך איבדה ישראל גם את מעוז התמיכה החשוב לה ביותר בארה"ב.
אז מה יהיה? שואל היהודי. שאלה טיפוסית. והתשובה - כבר איש לא יודע. המערכת המזרח-תיכונית מערבלת עמדות ישנות, אינטרסים, ערכים והיסטוריה לבליל אחד. אמרנו, "מזרח תיכון חדש", ספק גדול אם למזרח התיכון החדש הזה התכוונו.
התרעות פיקוד העורף