"בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן" (משלי כד ג). יש מחזה אחד שחוזר על עצמו בכל דור: כאשר בית עולה באש, המונים מתקבצים להביט. כאשר בית נבנה, כמעט איש אינו עוצר.
נדמה לי שלא במקרה, התורה איננה מתחילה את סיפורו של המשכן בתיאור קירותיו, עמודיו או קרשיו. היא פותחת דווקא במשפט קצר, שככל שחולפות השנים אני מגלה בו עומק חדש: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח).
חז"ל כבר שאלו לפני דורות רבים מדוע נאמר "בתוכם" ולא "בתוכו", והתשובה מרעישה בפשטותה. הקדוש ברוך הוא איננו מבקש לשכון בין אבנים, הוא מבקש לשכון בתוך בני האדם. רוצה לומר, בית איננו עשוי מאבנים, אבנים בונות קירות. בני אדם בונים בית.
ואולי זו בדיוק הסיבה לכך שחז"ל לא אמרו שבית המקדש חרב מפני שהיו בו מחלוקות. הם אמרו דבר אחר לגמרי: "מפני שהייתה בו שנאת חינם" (יומא ט עב).
כמה פעמים חזרנו על המשפט הזה, וכמה מעט עצרנו להבין אותו. שהרי מחלוקת מעולם לא הייתה הבעיה של העם היהודי. להפך, אין עוד אומה שהפכה את הוויכוח לאחד ממקורות הכוח שלה כפי שעשה העם הזה. התלמוד כולו הוא מחלוקת אחת ארוכה (בית הלל ובית שמאי. רבי עקיבא ורבי ישמעאל. אביי ורבא), וגם מחוץ לבית המדרש ידעה ההיסטוריה היהודית ויכוחים גדולים (הפרושים והצדוקים. הקראים ורבי סעדיה גאון. פולמוס הרמב"ם. חסידים ומתנגדים. ועוד ועוד).
ואז מגיע אחד המשפטים המופלאים שנכתבו אי פעם: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" (עירובין יג, ב). תחשבו איזו מהפכה מסתתרת במשפט הזה. אפשר לחלוק כמעט על הכל, ועדיין להישאר באותו בית. ומכאן אולי גם ההבדל שבין מחלוקת לשנאה. מחלוקת מבקשת לשכנע, שנאה מבקשת למחוק. מחלוקת אומרת: טעית. שנאה אומרת: אתה הטעות. וכאשר אדם הופך להיות הבעיה במקום הרעיון שלו, כבר אי אפשר לבנות יחד שום בית.
לפעמים חורבן איננו מתחיל במעשה גדול, הוא מתחיל בשתיקה קטנה. ואולי משום כך הזהיר התנא אבטליון דווקא את המנהיגים: "חכמים, היזהרו בדבריכם" (אבות א, יא). לא משום שלמילים יש כוח לפגוע, אלא משום שלמילים יש כוח לבנות מציאות.
מנהיגים אינם רק משקפים את השיח, הם גם יוצרים אותו. כשהם מדברים בכבוד, הציבור לומד לכבד. כשהם מדברים בבוז, הציבור לומד לבוז. כשהם מתארים את המחנה השני כאויב, לא חולף זמן רב עד שמישהו מתחיל להאמין בכך באמת. משום שהשפה של המנהיגים היא מזג האוויר של החברה.
ולכן נדמה לי שהפסוק "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז) הוא אולי הפסוק הפוליטי ביותר בתורה. שימו לב למילה שבחרה התורה: לא חברך, גם לא רעך – אחיך. מפני שהטרגדיה הגדולה ביותר מתחילה ברגע שבו מפסיקים לראות אח. האויב הגדול ביותר של אחווה איננו הוויכוח, אלא אובדן תחושת האחווה.
המשימה הגדולה של דורנו
דווקא בימים האלה, כאשר החברה הישראלית מתוחה, כואבת ומתווכחת כמעט על כל נושא אפשרי, אני חושש שאנחנו משקיעים יותר מדי זמן בשאלה מי אשם בחורבן, ופחות מדי זמן בשאלה מי מוכן להניח את האבן הראשונה בבניין.
הרי קל מאוד להרוס. די במשפט אחד, די בפוסט אחד, די בעוד עלבון. אבל כדי לבנות אמון נדרשים לעיתים חודשים. כדי לבנות משפחה, שנים. כדי לבנות אומה, לעיתים נדרשים דורות.
לפני שנים רבות כתב דוד המלך משפט שנראה כאילו נכתב עבורנו גם בימים אלו ממש: "הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים, שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד" (תהילים קלג, א). שימו לב, הוא לא כתב: לחשוב יחד, הוא כתב: לשבת יחד, דווקא משום שלא תמיד חושבים אותו דבר.
אחד מגדולי הוגי הדעות היהודים, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, כתב משפט שמלווה את עם ישראל כבר למעלה ממאה שנה: "אם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם – נשוב להיבנות, והעולם עמנו ייבנה, על ידי אהבת חינם".
בעיניי, זו איננה רק אמירה מוסרית, זו תוכנית עבודה. מפני שבית איננו נבנה כאשר כולם מסכימים, בית אמיתי נבנה כאשר גם אחרי המחלוקת, עדיין נשארת הדלת פתוחה. כאשר עדיין מוכנים להקשיב, כאשר עדיין מאמינים שהאדם היושב ממול אוהב את המדינה לא פחות ממני, אלא בדרך אחרת, גם אם הוא חושב שונה ממני כמעט על הכל.
וזו לתומי המשמעות העמוקה ביותר של תשעה באב שציינו אתמול. לא יום שמבקש מאיתנו לבכות על האבנים שאבדו, אלא יום שמבקש מאיתנו לשאול אם אנחנו ראויים לבית חדש. מפני שבסופו של דבר, בית איננו נמדד בגובה קירותיו, אלא בעומק הקשרים שבין יושביו.
נדמה לי שזו המשימה הגדולה של דורנו. גם של מנהיגי העם, אך בראש ובראשונה של כל אחד ואחת מאיתנו. לא רק להגן על הבית שבנינו – אלא גם להיות ראויים לגור בו יחד. מפני שבית איננו חרב ביום שבו נופלת האבן הראשונה. הוא חרב ביום שבו נופלת המילה האחרונה שמסוגלת לחבר בין אנשים.
קל למצוא מי אשם בחורבן. קשה הרבה יותר למצוא מי מוכן להתחיל את הבניין. ודווקא משום כך, נדמה לי שהשאלה הגדולה של תשעה באב איננה כיצד חרב הבית, אלא האם אנחנו, במילים שלנו, במעשים שלנו ובדרך שבה אנחנו מתווכחים, כבר התחלנו לבנות את הבית הבא.
מי ייתן ותתקיים בנו נבואתו של הנביא זכריה וימי המספד של בין המצרים יהפכו לימי רינה וצהלה: "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ" (ח, יט).
אולי זו גם כל התורה של תשעה באב על רגל אחת: לא רק לזכור מדוע חרב הבית, אלא גם להיות ראויים לכך שייבנה מחדש. מפני שבסופו של דבר, הבית הבא לא ייבנה בידיהם של בנאים בלבד אלא גם במילים שנבחר לומר זה לזה.
התרעות פיקוד העורף