בשיטה הפוליטית הישראלית, הצבעה אינה רק בחירה במנהיג. היא גם ניסיון לעצב את מאזן הכוחות. אדם יכול להעדיף מועמד מרכזי לראשות הממשלה, ובכל זאת להצביע למפלגה שנמצאת שמאלה ממנו, משום שהוא רוצה לוודא שמי שינהל את המדינה לא יוכל להתעלם מנושאים שחשובים לו. זו אינה הצבעה רגשית או הצבעת מחאה. זו הצבעה אסטרטגית מאוד.
חלק מהמצביעים האלה אינם חולמים על ממשלת שמאל. הם רוצים ממשלה רחבה, יציבה ומתפקדת, אבל הם גם רוצים שבתוכה יהיה כוח משמעותי שיציב גבולות. כוח שיוודא שהפשרות הקואליציוניות לא נעשות פעם אחר פעם על חשבון מערכת המשפט, השוויון בנטל, החינוך הממלכתי, זכויות הפרט ויחסי דת ומדינה. במובן הזה, הם לא מצביעים כדי להמליך את יאיר גולן. הם מצביעים "הצבעה אחראית" - כדי שלא יהיה אפשר להתעלם מהם ביום שאחרי הבחירות.
וכאן מתחיל הסיפור המעניין באמת, משום שההצבעה הזאת מספרת משהו על קבוצה מסוימת בחברה הישראלית. זו קבוצה שמרגישה שהיא נושאת בחלק גדול מהאחריות לקיומה של המדינה. היא משרתת בצבא ובמילואים, משלמת מיסים, מחזיקה חלקים מרכזיים במשק, מתנדבת בזמן משבר ומתייצבת בכל פעם שהמערכת אינה מצליחה לתפקד. אין כאן טענה שרק הקבוצה הזאת תורמת למדינה, ובוודאי לא ניסיון לדרג תרומות של קבוצות שונות. מה שחשוב הוא האופן שבו האנשים האלה תופסים את עצמם. מבחינתם, הם אינם רק אזרחים בעלי דעה פוליטית. הם האנשים שמופיעים כאשר צריך אותם.
מתוך תחושת האחריות הזאת נוצרת גם דרישה חדשה. אי אפשר לבקש מהם להתייצב למילואים, לממן את המדינה, להחזיק את הכלכלה ולמלא את החלל בזמן משבר, ובאותה נשימה לומר להם שאין להם השפעה על אופייה של המדינה. ככל שאנשים מרגישים שהם נושאים יותר באחריות, כך הם דורשים יותר סמכות לקבוע את כללי המשחק.
זו אחת הדרכים להבין את התמיכה בדמוקרטים. לא כהתלהבות פתאומית מהשמאל הישן, אלא כניסיון של ציבור מסוים להמיר אחריות בכוח פוליטי. פוליטיקה אינה עוסקת רק בעמדות, אלא גם בזהות. אנשים אינם שואלים רק מהי המדיניות הנכונה, אלא גם איזה סוג של ישראלים הם רוצים להיות. הבחירה הפוליטית הופכת לביטוי של מערכת הערכים שלהם, של הקבוצה שאליה הם מרגישים שייכים ושל הסיפור שהם מספרים לעצמם על מקומם במדינה.
אל תגידו "שמאל"
במשך שנים הציבור הליברלי בישראל לא הרגיש צורך להגדיר את עצמו באופן פוליטי ברור. הוא הניח שעצמאות מערכת המשפט, זכויות הפרט, חופש אישי ומוסדות ממלכתיים הם חלק טבעי מהמדינה. לכן הוא יכול היה להצביע למפלגות מרכז, לדבר על ניהול תקין ולהימנע מהמילה שמאל.
המרכז היה מקום נוח מאוד. הוא אפשר לאנשים להיות ליברלים בלי להגדיר את עצמם כליברלים, להתנגד לנתניהו בלי להציג תפיסת עולם, ולתמוך במערכת המשפט בלי להסביר מדוע היא כל כך חשובה להם. אלא שבשנים האחרונות הערכים האלה הפסיקו להיתפס כמובנים מאליהם. הוויכוח על מערכת המשפט, סוגיית הגיוס, יחסי דת ומדינה והתחושה שהמערכות הציבוריות נשחקות - הפכו את מה שהיה פעם רק אורח חיים לזהות פוליטית.
זה שינוי משמעותי. ליברליות כבר אינה רק הדרך שבה אנשים רוצים לחיות. היא הפכה למשהו שהם מרגישים צורך להגן עליו. וזה גם מסביר מדוע לא נכון לומר שהחברה הישראלית זזה שמאלה באופן פשוט. אפשר להיות ימני יותר מבעבר בשאלות ביטחוניות, פסימי יותר לגבי הסכסוך ותומך יותר בהפעלת כוח, ובאותה עת להיות ליברלי יותר בשאלות אזרחיות. אפשר לרצות צבא חזק יותר וממשלה מוגבלת יותר. אפשר להיות חשדן כלפי הפלסטינים ולדרוש שוויון בנטל. אפשר להיות לאומי מאוד, ובמקביל להתנגד לפגיעה במערכת המשפט.
הציבור הישראלי אינו נע על ציר אחד. הוא יכול לנוע ימינה מבחוץ ולהיות ליברלי יותר מבפנים. זה בדיוק מה שאנחנו רואים עכשיו. לא מעבר אל השמאל המדיני, אלא התגבשות של זהות ישראלית שמחברת בין אחריות קולקטיבית לדרישה לחירות אישית. אנשים שמוכנים להקריב למען המדינה, אבל מצפים ממנה להיות ראויה להקרבה הזאת.
יאיר גולן חשוב בתוך הסיפור הזה, אבל הוא אינו הסיפור. הוא פשוט הדמות שמצליחה כרגע לתת לציבור הזה ביטוי פוליטי. הרקע הצבאי שלו מאפשר לו לדבר על דמוקרטיה, מוסר וזכויות בלי להיתפס כמי שאינו מבין ביטחון. הוא מאפשר למצביעים שלו להרגיש שאין סתירה בין פטריוטיות לליברליות. אבל גם אם מחר יאיר גולן ייעלם מהמפה הפוליטית, הצורך הזה לא ייעלם. משום שהוא לא נולד ממנו. הוא נולד מתוך שינוי עמוק יותר בחברה הישראלית.
ההישג של הדמוקרטים אינו אומר שהעם הפך לשמאלני. הוא אומר שנוצר בישראל ציבור שכבר אינו מסתפק בכך שהוא נושא באחריות למדינה. הוא רוצה גם להשפיע על אופייה. והציבור הזה אינו בהכרח מבקש לשלוט. הוא מבקש לוודא שלא יהיה אפשר להקים את הממשלה הבאה בלי להביא אותו בחשבון.
התרעות פיקוד העורף