המחקר מעלה שאלות כבדות משקל: כיצד הפך כוח שיטור מוגבל, שנועד לשמור על הסדר הציבורי במסגרת הסכמי אוסלו, למנגנון ביטחוני גדול בהרבה? לפי המחקר, מדובר בכוח המונה למעלה מ-70 אלף אנשי ביטחון, המצוידים בעשרות אלפי כלי נשק ועוברים הכשרות בתחומים כמו לחימה בשטח בנוי, צניחה, צלילה ואימונים בעלי אופי צבאי. המחקר שואל אם כוח כזה ממשיך למלא את ייעודו המקורי, או שמא מדובר בהתעצמות המחייבת בחינה מחודשת מצד ישראל.
אחת ההשוואות הבולטות במחקר היא למתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. אלפי מחבלים חדרו אז לישראל, כאשר הכוח שחדר לעומק הרב ביותר הגיע עד לאזור אופקים, במרחק כ-22 ק"מ מרצועת עזה. לעומת זאת, מקלקיליה ועד לרצועת החוף בשרון, שבה ערים כמו הרצליה ונתניה ואזורי תעשייה ותשתיות לאומיות – המרחק הוא כ-14 ק"מ בלבד. המשמעות ברורה: במרכז הארץ אין כמעט עומק אסטרטגי, וכל אירוע חריג עלול להתפתח במהירות עצומה.
אין פירוש הדבר שקיימת החלטה של הרשות הפלסטינית לצאת למתקפה נגד ישראל. אולם כל מערכת ביטחון אחראית בוחנת לא רק כוונות אלא גם יכולות. כוונות עשויות להשתנות בן לילה, בעוד היכולות הצבאיות שנבנו במשך שנים נשארות קיימות. זהו אחד הלקחים המרכזיים שהפיקה ישראל מאירועי 7 באוקטובר.
אין מקום לשאננות
הפקת הלקחים מ-7 באוקטובר מחייבת שינוי תפיסתי עמוק. במשך שנים האמינו רבים כי אינטרסים כלכליים ותיאום ביטחוני יספיקו כדי למנוע הידרדרות. גם כלפי חמאס נשמעה הטענה כי הוא עסוק בניהול הרצועה ואינו מעוניין בעימות רחב. המציאות הוכיחה אחרת. לכן, גם כאשר מתקיים תיאום ביטחוני עם הרשות הפלסטינית, אין בכך כדי לפטור את ישראל מבחינה מתמדת של הסיכונים האפשריים.
תרחיש של חדירת מאות או אלפי חמושים מיהודה ושומרון לעבר מרכז הארץ הוא אינו כזה שיש להתעלם ממנו רק משום שהוא נראה קיצוני. תפקידה של מערכת הביטחון הוא להיערך גם לאפשרויות בעלות הסתברות נמוכה, אך שטומנות בחובן משמעות הרסנית. אם חלילה יתרחש אירוע כזה, זמן התגובה יהיה קצר ביותר, והפגיעה באוכלוסייה האזרחית, בצירי התנועה ובתשתיות הלאומיות עלולה להיות קשה.
מן העבר השני, חשוב להבחין בין אזהרה ביטחונית לבין קביעה נחרצת. קיומו של כוח ביטחוני גדול אינו מוכיח כשלעצמו כוונה לבצע מתקפה. דווקא משום כך נדרשים פיקוח מודיעיני הדוק, מעקב רציף אחר ההתפתחויות ובחינה מקצועית של סדרי הכוחות, היקף אמצעי הלחימה וההכשרות שהם עוברים. מדינה אחראית אינה ממתינה עד שהאיום יתממש.
במקביל, על ישראל להמשיך לחזק את ההגנה על יישובי קו התפר, להרחיב את יכולות ההתרעה, לשפר את מערך המכשולים, להעצים את כיתות הכוננות ולהבטיח כי לצה"ל, למשטרה ולכוחות הביטחון תהיה יכולת תגובה מהירה לכל תרחיש. במציאות הביטחונית החדשה אין מקום לשאננות.
מחקרו של מוריס הירש הוא לא בהכרח נבואה, אך הוא מציב שאלות שמדינה אחראית אינה יכולה להתעלם מהן. לאחר הטראומה הלאומית של 7 באוקטובר, חובתה של ישראל לבחון מחדש כל הנחת יסוד, כל התעצמות צבאית וכל איום אפשרי. עדיף להתמודד עם אזהרה בזמן מאשר להסביר בדיעבד מדוע לא הקשיבו לה.
הלקח החשוב ביותר של 7 באוקטובר הוא פשוט: אסור לבנות את ביטחון המדינה על תקווה שהצד השני יבחר תמיד בריסון. ביטחון מושתת על מודיעין, על מוכנות, על הרתעה ועל חשיבה מפוכחת. אם המחקר של הירש יתרום לכך שמקבלי ההחלטות ימשיכו לבחון את המציאות ללא קונספציות וללא אשליות, הרי שהוא כבר מילא תפקיד חשוב בשמירה על ביטחונם של אזרחי ישראל.
התרעות פיקוד העורף