21 שנים חלפו מאז שגורשנו מבתינו בגוש קטיף ובצפון השומרון. במשך שנים רבות סברתי שמדובר בטרגדיה שמהווה סטיית תקן היסטורית, שלעולם לא תחזור, וגם שמי שתמך באיוולת ההתנתקות הבין את גודל הטעות. חשבתי שאחרי המחיר הביטחוני, החברתי והמוסרי ששילמה מדינת ישראל, איש לא יעז להעלות שוב על דעתו תסריט של עקירת יהודים מאדמת מולדתם.
אם יש אירוע שהיה צריך לקבור סופית את רעיון הנסיגות הרי זהו אותו בוקר נורא שבו הפכו היישובים שמהם נסוגה ישראל למוקד שממנו יצאו מחוללי הזוועות האכזריות ביותר שידעה המדינה.
כבר כעת מתגברים בציבור הקולות שחוזרים לדבר על אותם פתרונות מדיניים ישנים: חלוקת הארץ, עקירות מוגבלות, ויתורים מחושבים, וגם הטענה שדווקא הזוועות שחווינו הן שמוכיחות את הצורך במתכונת של שתי מדינות. מדאיגה במיוחד העובדה שבקרב חוגים פוליטיים ואקדמיים בחברה הישראלית מקבלות אותן תפיסות מסוכנות, שזכו לדחייה גורפת לאחר הטבח, לגיטימציה מחודשת.
כשהאחיזה בארץ נתפסת רק כשאלה ביטחונית או כלכלית היא הופכת גם לשאלה שניתן לנהל עליה משא ומתן. אך כשהיא נשענת על שרשרת הדורות, על ההיסטוריה היהודית ועל תחושת שליחות לאומית היא חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו.
התרעות פיקוד העורף