מבחינתו, הקלף החשוב ביותר אינו מספר המנדטים שיקבל, אלא מספר המתחייבים להצטרף לקבוצה שלו עוד לפני שריקת הפתיחה. אם ביום שלאחר הבחירות רוב השחקנים כבר חתומים אצלו, מנצח אחר בבחירות עלול למצוא עצמו ללא קבוצה להרכיב איתה ממשלה. כאן מסתתרת האירוניה הגדולה: מי שביקשו להחליף את נתניהו הם גם מי שסללו, בלי שהתכוונו לכך, את הדרך לעוד קדנציה שלו.
אולם מבחינה פוליטית, ממשלת השינוי הפכה את האפשרות הזו ללגיטימית. העובדה שמפלגה היא הגדולה ביותר כבר אינה מעניקה למנהיגה יתרון מכריע בדרך לראשות הממשלה.
למפלגות שהרכיבו את ממשלת השינוי הייתה ההזדמנות לתקן את הלקונה בחוק ולקבוע שראש המפלגה הגדולה הוא שירכיב את הממשלה, ובאותה נשימה גם לעגן בחוק את הגבלת כהונת ראש הממשלה, אך הם בחרו שלא לעשות זאת מפני שגם הם העדיפו להשאיר לעצמם את הגמישות שהשיטה מעניקה.
במערכת הבחירות הנוכחית כולם מדברים על זהות ראש הממשלה. כמעט אף אחד לא מדבר על כללי המשחק שקובעים מי יהיה ראש הממשלה. הפער בין רצון הבוחר ובין התוצר הסופי של הבחירות הולך וגדל, ואמון הציבור בכך שיש לו השפעה, שמישהו שומע אותו - הולך ונשחק.
מה שחסר לנו היום הוא מפלגה שתבטיח להחזיר לבוחר את התחושה שהקול שלו קובע, ולמרבה הצער אף מפלגה שמתמודדת בבחירות אינה מתחייבת לכך.
הרפורמה הנדרשת אינה מורכבת. ראשית, יש לקבוע שמנהיג המפלגה הגדולה יקבל את המנדט להרכבת הממשלה. שנית, יש לחייב רוב מיוחס לשינוי חוקי יסוד כדי שחברי הכנסת לא יעשו שינויים חוקתיים בחוקי היסוד שמעצבים את השלטון הדמוקרטי בישראל על פי צורכיהם הרגעיים. ושלישית, יש לחזק את הקשר הישיר בין הבוחר לנבחר באמצעות שינוי השיטה - לבחירות אזוריות.