בצד השני של המתרס קיימת תפיסת עולם שונה לחלוטין. המשטר האיראני אינו מודד ניצחון בפרמטרים שבהם מודד אותו המערב. בתרבות האסטרטגית שלו מושרשת נכונות להקריב דורות שלמים, לספוג עשרות אלפי הרוגים, לראות ערים נהרסות ותשתיות נמחקות - ובלבד שהמאבק יימשך עד שהאויב יתעייף, יתייאש, או ייסוג.
אפשר לכנות זאת "צומוד", אפשר לקרוא לכך סבלנות אסטרטגית, ואפשר לראות בזה אתוס של הקרבה מתמשכת. התוצאה היא אחת: הזמן נתפס באיראן כנכס, לא כאויב. דמוקרטיות מושפעות מדעת קהל, מתקשורת, מלחצים פוליטיים וממחיר הנפגעים. משטרים מהפכניים וטוטליטריים רואים בכל אלה חולשה שניתן לנצל. מבחינתם, אם יצליחו להחזיק מעמד עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה - הם מתקרבים לניצחון.
מכאן נובע הלקח החשוב ביותר עבור ישראל. אסור לה להיגרר לתפיסה של מלחמה המתנהלת בגלים, עם הפסקות תכופות המאפשרות לאויב להתארגן מחדש, לחדש מלאי של אמצעי לחימה, לשקם מערכים ולתכנן את המכה הבאה. כל הפוגה שאינה מתחייבת מצורך מבצעי מעניקה גם לאויב הזדמנות להתחזק.
מלחמה אינה אירוע תקשורתי ואינה תחרות בפופולריות. מטרתה אינה להרשים את העולם, אלא להסיר איום. כל עוד האויב שומר על יכולתו ועל רצונו להמשיך להילחם - המלחמה טרם הוכרעה. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה מלחמות התשה אינסופיות. בניגוד לארצות הברית, היא אינה נלחמת מעבר לאוקיינוס, אלא בחצר ביתה. כל יום נוסף של לחימה מעמיד את העורף תחת איום, משבש את חייהם של מיליוני אזרחים ופוגע בכלכלה.
אם יש דבר שישראל חייבת ללמוד מההתנהלות האמריקאית, הרי הוא זה: כשמחליטים לצאת למלחמה יש לעשות הכל כדי לקצר אותה ולהגיע להכרעה, ולא להאריך אותה מתוך אשליה שהפסקה נוספת תשכנע את האויב לוותר.
התרעות פיקוד העורף