כמו כל עם ישראל, הכרתי לראשונה את חיים יבין, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, דרך מסך הטלוויזיה (ערוץ אחד – כמעט 100% רייטינג). כמו כל עם ישראל, אני זוכר לו מ־17 במאי 1977, עשר בערב, את המילה הקנונית “מהפך!". ההמונים ראו אותו בבתיהם, משמיע אותה בטון סמכותי אך מאופק.
ראיתיו באותו ערב במערכת החדשות של עיתון זה, כשעמדנו לסיים את עריכת גיליון הבחירות הדרמטי. תקתוק מכונות הכתיבה פסק, הרחש־בחש הושתק, הס הושלך בחלל האולם. כל העיניים – כתבים, עורכים ואורחים – ננעצו במתח אדיר במסך, במהדורה שחיים יבין הוביל בשחור־לבן, ושחור בעיניים נהיה לחבריי בדסק. הם ממש לא רצו להאמין ליבין ולחנוך סמית הסטטיסטיקאי, לא אבו לקלוט שתם עידן שלטון מפא"י. “מה יהיה עתה על המדינה?", ננעצו בי המבטים המודאגים. כמעט זעמו על המבשר.
לימים, כשהוציא לאור ב־1993 את ספרו “כתב טלוויזיה – מבוא לעיתונאות אלקטרונית", לגלג יבין על עצמו כשכתב במלוא היושרה: “מילה אחת יכולה להרוס שידור אם אינה מוצלחת. מילה יכולה להירשם בהיסטוריה אם קלעת אל האמת בשידור הנכון ברגע הנכון. המילה הנכונה ביותר, שאמר מנחה משדר הבחירות של 17 במאי 1977 ובמוצאי יום הבחירות של 23 ביוני 1992, הייתה ‘מהפך’. כך נזכר וכך נרשם בהיסטוריה. פליטת פה, שנאמרה על ידי אותו שדר, הייתה הכינוי ‘שר המלחמה’ שנתן לשר הביטחון, אריאל שרון, בשידור תוצאות הבחירות של 1981. הייתה זו עקיצה פוליטית שלא במקומה".
הוא הוסיף: “הכמיהה שמשהו ישתנה אינה נוגעת לחילופי השלטון, אלא לחופש הביטוי – לאפשר לעיתונאים, למפיקים, לעשות את מלאכתם בלי לפסול כתבות, משדרים, רעיונות ותוכניות. לשדר, כפי שמחייב חוק רשות השידור, מידע מהימן, ולבטא את ההשקפות והדעות השונות הרווחות בציבור". ועוד טען: “על הבריקדות עלינו, אני ועמיתיי בטלוויזיה, ולפני כן ברדיו, עוד בימים שבהם היה קול ישראל מחלקה במשרד ראש הממשלה. התקוממנו, למשל, כשעוזריו של דוד בן־גוריון הכתיבו לחדר החדשות של קול ישראל את גרסתו של ראש הממשלה בפרשת לבון". אני הגבתי במכתב למערכת, שבו ציינתי כי עיקר ההתייחסות שלי במאמר הייתה לעמיתו של יבין, רפיק חלבי, על דברי ההתפארות שלו לפיהם “אנשי העבודה הם העושים את החדשות (בטלוויזיה)". הוספתי כי בעקבות המאמר שלי התקשרו אליי כמה מכתבי הטלוויזיה והצדיקו אותי.
לא תמיד התכתשנו מילולית. כשיבין התמנה לעורך “מבט שני" ב־1985 שיגרתי לו מלשכת שר החוץ מכתב ברכה, והוא השיב: “בוודאי תחשוב שאני מחניף לך, אבל כמי שמקבל פה ושם מחמאות על עבודתו (בצד אי אלו חרפות וגידופים פה ושם), האמן לי: מזמן לא קיבלתי מכתב איחולים מרגש ומחמיא כמו זה ששלחת לי. תודה רבה לך ולהתראות".
“מר טלוויזיה" פרסם שלושה ספרים. הראשון שבהם, “גחלת לוחשת", מסע מרטיט אל קהילות היהודים ברחבי ברית המועצות לשעבר, בקיץ 1990. היה זה ספר המבוסס על סדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית שלו, בת שמונה פרקים, שהאירה את פניה הרבגוניים של יהדות מפוארת, טרם היציאה ההמונית לישראל. הספר השני היה אוטוביוגרפי, “עובר מסך".
בספרו השלישי, “כתב טלוויזיה", על “איך לעשות מה" בחדשות ובאקטואליה, יבין העיד על עצמו: “בראשית ימיה של הטלוויזיה הישראלית, ועוד לפני כן, ברדיו, ערכתי משדרי תעודה ואקטואליה לרוב, אך את המקצוע – כתב טלוויזיה – רכשתי ממש בארצות הברית, בהיותי כתב רשות השידור שם, בראשית שנות ה־70. למדתי מקרוב את הדרך הנאותה, דרך החינוך בקולג’, שבה מקנים לצעיר האמריקאי את יסודות המקצוע. שם גם התוודעתי לעשרות ספרי לימוד והדרכה במקצועות הטלוויזיה והעיתונות, שכה חסרים אצלנו... כשלימדתי באוניברסיטת תל אביב ביקשתי כי תלמידיי יפתחו לא רק ידע טכני, הפקתי ואסתטי, אלא גם כלי ביקורת ראויים כלפי המדיום רב־העוצמה".
חיים יבין, כבר נשען על מקלו, נתמך בידי רעייתו המסורה. רק אשתקד עברו השניים אסון נורא, כשאיבדו את בתם דפנה ז"ל. במפגשים אלה יבין היה תמיד ערני, חייכן, נהנה מהחיים ככל שמאפשר הגיל המתקדם. מקומו באירוע היה קבוע, על הספה מאחור, משם גילה התעניינות רבה, לעיתים שואל שאלות, נהנה מהכיבוד הנדיב. “מה שלום אחימאיר הצעיר?", היה מקדמני במאור פנים.
חיים יבין ז"ל – “מענטש", נעים הליכות, רב־זכויות, אמין ואהוב, מר טלוויזיה ומר תקשורת, שזכה לאריכות ימים, ייזכר כמי שתרם תרומה רבה מאוד לתקשורת חופשית, לחופש הביטוי, למקצוענות ולאמינות. אסיים באנקדוטה שהוא מביא בספרו: “המגיש הפופולרי סיים את הרצאתו בפני פנסיונרים. בתום ההרצאה ניגשה אליו גברת אחת, כסופת שיער, חביבה ועדינה, ושאלה אותו בקול רוטט ובביישנות: ‘אני רואה אותך ערב־ערב בטלוויזיה, אבל רציתי לשאול אותך, האם גם אתה רואה אותי?’"
התרעות פיקוד העורף