חודשים קודם חזר הדפוס בלבנון. זאב ארליך הוכנס לשטח לחימה לסיור ארכאולוגי. כוח צה״ל נתקל באויב, וסמל גור קהתי נהרג. גם שם הסיטה יוזמה אזרחית את הכוח ממשימתו והפכה לוחם למחלץ. בשניהם שוכתב הסיפור: יוצרי הסיכון הוצגו כקורבנותיו, והלוחמים שנהרגו גויסו בדיעבד להצדקת היוזמות שגררו אותם למותם. המיתוס החליף את התחקיר, ההילה את האחריות, והאסון הכשיר את ההרפתקה הבאה.
מי שנכנס ביודעין למרחב עוין ומאלץ את צה״ל לחלצו אינו מפגין ריבונות; הוא מפקיע אותה. הוא מכתיב למדינה היכן יפעל צבאה, אילו כוחות יוסטו ואיזה סיכון תישא. את משימות הצבא קובעת הממשלה, לא אזרח חמוש.
רוב המתיישבים שומרי חוק ומשרתי צה״ל. הם חיים שם מכוח מדיניותן של ממשלות ישראל, שעודדו, מימנו והרחיבו את ההתיישבות. אם המדינה תכריע אחרת, ייאבקו כחוק אך יצייתו. הפורעים אינם מייצגים אותם. הם פוגעים בהם: שואבים כוחות מהגנת היישובים ומסיכול טרור, מזמנים פיגועי נקם ומכתימים ציבור שלם.
בשבועות הקרובים ימלאו 21 שנים להתנתקות. היא פירקה מערך שצרך ביטחון במקום לייצרו. כ־8,500 ישראלים חיו במובלעות בלב אוכלוסייה של יותר ממיליון פלסטינים. קיומן חייב צירים בלתי ניתנים לאבטחה, שיירות, מוצבים, ליווי וסדר כוחות עצום. אזרחים וחיילים נהרגו בהגנת מערך שלא הגן על ישראל. צה״ל היה חגורת הביטחון של ההתנחלויות, לא להפך.
מאז שוכתב הלקח: הקסאמים קדמו להתנתקות בשנים, אך הירי מיוחס לה; צה״ל הגן על המתיישבים ברצועה, אך הם מוצגים כמגיני העוטף. 7 באוקטובר הקצין את המיתוס: מערך שצרך הגנה הוצג בדיעבד כחומת מגן.
הפינוי לא היה הטעות. הפיכתו לבריחה הייתה. מדינה אינה מוכיחה אחיזה במחיר חיי אזרחיה. ישראל נסוגה ללא הסכם, ללא כתובת פלסטינית שנשאה באחריות וללא מנגנון אכיפה שיגבה מחיר על התעצמות. חמאס ניכס את הנסיגה כניצחון הטרור, וכעבור חודשים ניצח בבחירות הפלסטיניות. ישראל תיקנה גאוגרפיה ונכשלה באסטרטגיה. ביהודה ושומרון הסיסמה החליפה את המדיניות. פוליטיקאים רשאים להתנגד לפתרון שתי המדינות; התנגדותם אינה מבטלת את המציאות.
ישראל לא ביטלה את אוסלו. הרשות הפלסטינית ממשיכה לנהל את חייהם האזרחיים של מיליוני פלסטינים. ההפרדה המוסדית קיימת אך לא הושלמה, והמערכות המקצועיות והביטחוניות פועלות לפיה מדי יום.
אף ממשלה אינה יכולה להעביר מיליוני פלסטינים ואינה מבקשת לנהל את בתי הספר בשכם, את הביוב בג׳נין, את בתי החולים ברמאללה ואת הרשויות המקומיות בחברון. נותרו שתי חלופות: מדינה אחת עם אזרחות שווה לכולם, או שלטון ישראלי קבוע על מיליוני בני אדם ללא שוויון פוליטי. את ההכרעה הזאת מבקש המיעוט האלים להפקיע. מאחזים, פרובוקציות ודם מייקרים כל החלטה עתידית עד ששום ממשלה לא תעז לקבלה.
פוליטיקאי שמעניק לכך מחסה, גם בשתיקה, אינו מנהיג; הוא מוסר לפורעים את סמכות המדינה. מי שמכריז כי ״לא תקום מדינה פלסטינית״ ואינו אומר מה כן, משקר לציבור: הוא מוכר וטו בלי חלופה ושולח את החיילים לפרוע את החשבון.
התרעות פיקוד העורף