קונספציית הנרמול: הפקרת חוות גלעד סוללת את הדרך לטבח הבא ביו"ש | עידן מאראש

השריפה הגדולה והפיגוע הקטלני בחוות גלעד אינם רק עוד רצף אירועים קשה בלוח השנה הביטחוני, אלא תסמין למחלה עמוקה הרבה יותר: התרגלות מסוכנת של המנהיגות להפקרת החזית. כשהמדינה נזכרת להבטיח הסדרה וחיזוק רק לאחר שפוך דם, היא לא רק מפקירה את תושבי השומרון אלא  משדרת חולשה אסטרטגית ומזמינה את האסון הבא.

יש מקומות בישראל שהשם שלהם מופיע בכותרות רק כאשר קורה בהם אסון. חוות גלעד היא אחד מהם. בשבוע אחד הפך היישוב הקטן בשומרון לסמל של שתי מציאויות ישראליות: מצד אחד - משפחות שמקימות בית, נאחזות בקרקע ומאמינות בחזון ההתיישבות; מצד שני - מציאות ביטחונית שבה המחיר על הבחירה הזאת עלול להיות כבד מנשוא.

תחילה הייתה זו השריפה הגדולה שכילתה חלקים מהיישוב בצהרי שבת שעברה. ימים ספורים לאחר מכן הגיע הפיגוע הרצחני: שני מחבלים חדרו לאזור היישוב, רצחו את רבש"צ חוות גלעד ואת הלוחם שהיה בסביבה, חטפו את נשקו ופצעו אזרחים נוספים.

אבל מעבר לשאלות הביטחוניות הקשות - כיצד התרחש הפיגוע, האם היו התרעות, האם הייתה היערכות מספקת - עולה שאלה עמוקה יותר: האם מדינת ישראל הפנימה באמת שחוות גלעד ויישובים דומים ביהודה ושומרון אינם שוליים של המפה, אלא חלק מהחזית הלאומית והביטחונית שלה?

התשובה, לצערי, עדיין אינה ברורה. אחת מתושבות חוות גלעד היא יעל שבח, אלמנתו של הרב רזיאל שבח הי"ד, שנרצח בפיגוע ירי סמוך ליישוב בשנת 2018 על ידי חוליית מחבלים של חמאס. גם ביתה של יעל נפגע קשות בשריפה האחרונה. קשה שלא לראות את התמונה הרחבה: אותה משפחה, אותו יישוב, אותו מאבק - פעם מול טרור ופעם מול תחושת נטישה.

כשהאש בערה - המדינה עדיין לא התעוררה גם אירוע השריפה בשבוע שעבר עורר שאלות רבות. בעוד תושבי היישוב התמודדו עם סכנה ממשית ואיבדו את בתיהם, נדמה היה שהאירוע לא קיבל את המשקל שהיה מקבל אם היה מתרחש במקום אחר בארץ.

המשטרה מסרה כי לפי החשד הראשוני מקור השריפה הוא בדל סיגריה. אין בידי לקבוע אחרת, ואין להחליף בדיקה מקצועית בהשערות. אולם קשה להתעלם מהמציאות הביטחונית שבה נמצא היישוב, ומהעובדה שחוות גלעד מוקפת בסביבה מורכבת ועוינת.

והתחושה בקרב רבים מתושבי יהודה ושומרון היא שיש בישראל שתי מערכות תגובה: אחת לאירועים במרכז הארץ, ואחת לאירועים שמתרחשים מעבר לקו הירוק. כאשר פיגוע מתרחש בתל אביב או בירושלים - המדינה כולה נעצרת. כאשר הוא מתרחש ביישוב ביהודה ושומרון - לעיתים מסתפקים בגינויים, תגבור נקודתי והבטחות שכבר נשמעו בעבר.

זו תחושה שאסור למדינת ישראל להשלים איתה. לא עוד תגובות אחרי אסון לאחר הפיגוע הודיעו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון ישראל כ"ץ על שורה של צעדים, בהם האצת הסדרת החוות והקמת חוות חדשות. אבל השאלה המתבקשת היא: מדוע רק עכשיו? מדוע מדינה שמכירה בחשיבות האסטרטגית של ההתיישבות מחכה לפיגוע רצחני כדי לחזק אותה?

ההתיישבות אינה יכולה להיות תגובה לטרור. היא חייבת להיות מדיניות. מי שבונה בית בחוות גלעד אינו עושה זאת רק למען עצמו. הוא מייצר נוכחות ישראלית במרחב, מחזק את האחיזה הלאומית ומרחיב את יכולת ההגנה של המדינה.

המבחן של החברה הישראלית

הטרור מבקש לא רק להרוג בני אדם. הוא מבקש ליצור פחד, לגרום לאנשים לעזוב ולערער את תחושת השייכות. לכן התשובה אינה יכולה להיות רק צבאית. היא חייבת להיות גם לאומית. מדינת ישראל חייבת להעביר מסר ברור: דמם של תושבי יהודה ושומרון אינו הפקר. אזרח ישראלי המתגורר בחוות גלעד זכאי לאותה הגנה, לאותה נחישות ולאותה תחושת גב של המדינה כמו כל אזרח אחר.

אפשר להתווכח על מדיניות. אפשר לקיים מחלוקת פוליטית. אבל אסור להפוך אזרחים ישראלים לשקופים בגלל מקום מגוריהם.

קו ההגנה הראשון: חוות גלעד כעוגן אסטרטגי

לאורך כל ההיסטוריה הציונית, ההתיישבות הייתה חלק בלתי נפרד מבניית המדינה. יישובים לא היו רק בתים - הם היו אמירה לאומית, עוגן אסטרטגי וביטוי לריבונות. היום, חוות גלעד היא הרבה יותר מנקודה על המפה. היא מבחן.

המבחן הוא האם מדינת ישראל רואה בתושביה שם אזרחים שווים, או שהיא מאפשרת למציאות שבה מי שבחר לחיות בחזית משלם מחיר כבד יותר. הטרור חייב לדעת דבר אחד: כל פגיעה בישראל לא תחליש את הנוכחות הישראלית - אלא תחזק אותה. יותר ביטחון. יותר התיישבות. יותר נחישות. כי בסופו של דבר, ההתיישבות אינה רק ביטוי לציונות. במקומות כמו חוות גלעד - היא גם קו ההגנה הראשון של מדינת ישראל.