יש מי שרואה בדמוקרטיה את שלטון הרוב בלבד, ויש מי שמבין שדמוקרטיה אמיתית מחייבת גם הגנה על זכויות המיעוט. הרוב אכן נבחר כדי למשול, אך אין פירוש הדבר שהוא רשאי להתעלם ממחצית האזרחים או לדרוס אותם. חובתו של הרוב היא גם להקשיב, להכיל ולהבטיח שכל אזרח ירגיש שייך למדינה.
אל המציאות הזו נוספו הרשתות החברתיות, שבהן השקר מהיר יותר מהאמת. יד קלה מדי על המקלדת הפכה את ההשמצה לספורט לאומי. אלגוריתמים מתגמלים קיצוניות, ערוצי תעמולה מחליפים עיתונות, ושקרים הופכים לעובדות בעיני רבים רק משום שחוזרים עליהם שוב ושוב. במקום ויכוח ענייני קיבלנו דמוניזציה. במקום יריב פוליטי קיבלנו אויב.
לצערי, הרוח הזו לא נשארה רק בזירה הפוליטית. היא חדרה גם לצה"ל, למשטרה ולשירות הציבורי. מוסדות שבעבר נתפסו כממלכתיים הפכו אף הם לזירות של חשדנות, האשמות וחלוקה למחנות. זהו תהליך מסוכן, משום שמדינה אינה יכולה להתקיים לאורך זמן כשאזרחיה חדלים להאמין במוסדות המשותפים שלה.
לכן, בבואנו לקלפי, כדאי שנשאל כל מפלגה: האם אתם באים להמשיך את מלחמת האחים הקרה, או שאתם מוכנים לשבת עם יריבים, להתפשר ולהבריא את המדינה? מי שימשיך לבנות את כוחו על שנאה, פילוג והסתה אינו ראוי לאמון הציבור, מימין ומשמאל כאחד. אני מציע להצביע רק למי שמתחייב להקים ממשלת הבראה לאומית, שתפעל לריפוי הפצעים, להחזרת האמון ולבנייה מחדש של תחושת השותפות הישראלית. זוהי הדרך היחידה להבטיח שגם בעוד דור תהיה כאן מדינה חזקה, דמוקרטית ומאוחדת.
התרעות פיקוד העורף