לא סיפוח ולא ג'יהאד: הדרך היחידה לצאת ממעגל הדמים הישראלי-פלסטיני | גרשון בסקין

במשך דורות ישראלים ופלסטינים שבויים באותה אשליה קטלנית: שאם יפעילו די כוח, יצליחו בסופו של דבר לאלץ את העם האחר לוותר על זהותו, על זכויותיו או על שאיפותיו הלאומיות. זה לא יקרה. כוח צבאי מסוגל להרוס מבנים, לחסל מפקדים, לכבוש שטחים, להטיל סגר ולהטיל אימה על אוכלוסיות שלמות. מאבק מזוין מסוגל להרוג אזרחים, לערער חברות ולהעלות סוגיות פוליטיות על סדר היום הבינלאומי. אבל אף אחד מהצדדים אינו יכול להעלים את האחר.

אין פתרון צבאי לסכסוך הישראלי־פלסטיני. יש מבצעים צבאיים, ניצחונות טקטיים, תבוסות הרסניות ושינויים זמניים במאזן הכוחות. אף אחד מאלה אינו משנה את המציאות הבסיסית: שני עמים חיים באותה ארץ, ואף אחד מהם לא יוותר על עתידו הלאומי. האמונה הישראלית בפתרון צבאי נשענת על ההנחה שלחץ כבד דיו יגרום לפלסטינים לוותר על דרישתם לחירות. ההיסטוריה הפלסטינית מוכיחה את ההפך. ככל שהפלסטינים נפגעים קשה יותר, כך מתחזקת דרישתם לחופש.

כוח צבאי יכול להחליש ארגון, להרוג את מנהיגיו, להשמיד נשק או לעכב תהליך מדיני. הוא אינו יכול לבטל את הסיבות שבגללן הפלסטינים מתנגדים לשליטה הישראלית. ילד פלסטיני שגדל תחת הפצצות, שלטון צבאי, עקירה, מחסומים, הרחבת התנחלויות, הפקעת קרקעות או הרס חיי משפחתו אינו מסיק שהחירות מיותרת. הוא לומד שהיא דחופה מאי פעם.

ישראל יכולה להביס ארגונים פלסטיניים חמושים בקרבות מסוימים. היא אינה יכולה להפציץ שאיפה לאומית עד שתיעלם. לישראל הזכות והחובה להגן על אזרחיה. שום מדינה אינה יכולה להשלים עם מתקפות על יישוביה, רצח אזרחים, חטיפת בני ערובה או ירי רקטות על אוכלוסייתה. אבל הגנה עצמית אינה אסטרטגיה מדינית. כוח צבאי יכול לעצור מתקפה מיידית; הוא אינו יכול להשיב על השאלה שחוזרת ברגע שהירי נפסק: איזה עתיד יהיה לפלסטינים?

ישראל הוכיחה פעם אחר פעם עליונות צבאית מוחצת, ובכל זאת היא נותרה חסרת ביטחון. הבעיה אינה שישראל הפעילה מעט מדי כוח. הבעיה היא שהכוח נדרש לייצר ביטחון קבוע ללא חירות פלסטינית - זה בלתי אפשרי. לישראל לא יהיה ביטחון אמיתי כל עוד מיליוני פלסטינים חיים ללא ריבונות, זכויות פוליטיות, שליטה בעתידם או תקווה לעצמאות. שליטה קבועה מייצרת עוד מרד ועוד דיכוי - לא שלום.

גם האמונה הפלסטינית בשחרור באמצעות כוח צבאי היא הרסנית. התנועות החמושות שהבטיחו לשחרר את פלסטין באמצעות אלימות לא קירבו את הפלסטינים לחירות. הן הביאו מוות והרס בהיקף קטסטרופלי. הן הבטיחו כבוד, אך הותירו ערים חרבות, משפחות מרוסקות, עקירה המונית, רעב, עוני ודורות אבודים. הן טענו שהקרבה תוביל לשחרור, אך כמעט את מלוא המחיר שילמו הפלסטינים הפשוטים.

מה שמכונה "ההתנגדות" לא הגן על עזה. הוא סייע להפוך אותה לשדה קרב שבו ספגו הפלסטינים אבדות בלתי נתפסות. הוא לא סיים את הכיבוש. הוא חיזק את הימין הישראלי, החליש את מחנה השלום, העמיק את הפחד בישראל והעצים את המבקשים סיפוח ושליטה קבועה.

הריגה מכוונת של אזרחים ישראלים אינה שחרור. חטיפת אזרחים אינה שחרור. יציאה למתקפה בלי יכולת להגן על האוכלוסייה שלך מפני התוצאות הצפויות אינה מנהיגות אחראית. לפלסטינים הזכות להיאבק על חירותם. אבל לא כל צורת מאבק היא מוסרית, נבונה או יעילה. אסטרטגיה חייבת להישפט על פי תוצאותיה.

האם המאבק המזוין הקים מדינה פלסטינית? האם עצר את הרחבת ההתנחלויות? האם שחרר את ירושלים? האם בנה מוסדות דמוקרטיים, בתי חולים מתפקדים, בתי ספר טובים, מקומות עבודה או חופש תנועה? התשובה היא לא.

משום כך, נאומו האחרון של ח'ליל אל־חיה, מנהיגו הישן־חדש של חמאס, לאחר בחירתו לראשות הלשכה המדינית, צריך להדאיג כל פלסטיני שהעתיד הלאומי יקר לו. אל־חיה הבהיר שחמאס מתכוון להמשיך באותה דרך של ג'יהאד, מאבק מזוין ו"התנגדות". את מתקפת 7 באוקטובר הוא הציג לא כטעות קטסטרופלית המחייבת חשבון נפש כן, אלא כפרק מפואר במאבק היסטורי.

הוא לא הביע חרטה של ממש על חורבן עזה ולא קיבל אחריות לתוצאות החלטותיו של חמאס. במקום זאת חזר על החזון המקסימליסטי של שחרור פלסטין כולה, והזכיר את חיפה, יפו, עכו, צפת, נצרת, הגליל, המשולש והנגב כאדמות פלסטיניות שישוחררו בבוא היום.

זו אינה אסטרטגיה לחירות. זו נוסחה למלחמת נצח. המסר לישראלים ברור: מטרתו של חמאס אינה לסיים את הכיבוש שהחל ב־1967 או להקים מדינה פלסטינית לצד ישראל, אלא להביא בסופו של דבר לחיסולה של מדינתם. הצהרות כאלה מחזקות את הישראלים הטוענים שאין נסיגה בטוחה ושאין לאפשר הקמת מדינה פלסטינית.

אל־חיה גם דרש שותפות פוליטית מלאה לחמאס, בעודו מסרב לוותר על כוח חמוש עצמאי. זו אינה דמוקרטיה. שום תנועה פוליטית אינה יכולה להשתתף באופן לגיטימי בקבלת ההחלטות הלאומית ובה בעת להחזיק צבא המסוגל לגבור על ממשלה נבחרת ולגרור את הציבור למלחמה.

העיקרון חייב להיות ברור: סמכות לגיטימית אחת, חוק אחד וכוח ביטחון אחד הכפוף לממשלה נבחרת. הפלסטינים צריכים לדחות את המסר של אל־חיה - לא מפני שישראל או ארצות הברית דורשות זאת, אלא מפני שהדרך הזאת המיטה עליהם אסון. ישראל ביצעה בעזה הפרות חמורות ופשעי מלחמה, והיא נושאת באחריות להיקף העצום של הרג אזרחים, הרס, עקירה, רעב וחורבן.

אבל הטלת אחריות על ישראל אינה מחייבת לפטור את חמאס מאחריות. את שתי האמיתות יש לומר. ישראל אחראית לאופן שבו ניהלה את המלחמה. חמאס אחראי לפתיחת מתקפת 7 באוקטובר, לרצח ולחטיפה של אזרחים, לשלטונו בעזה ללא לגיטימציה דמוקרטית ולאימוץ אסטרטגיה שתוצאותיה הקטסטרופליות היו צפויות.

פלסטינים רבים מבינים זאת. הם מטילים על ישראל את האחריות לחורבן, אך גם רואים בחמאס אחראי להבאת האסון על עזה ולכישלונו להגן על העם שהתיימר להנהיג. הכרה באחריותו של חמאס אינה בגידה. זו אחריות לאומית. לכנות את 7 באוקטובר "ניצחון מפואר" בשעה שעזה מוטלת בחורבות הוא עלבון למתים, לפצועים, לעקורים, לרעבים ולכל מי שאיבדו את עולמם.

אי אפשר למדוד ניצחון במספר האויבים שנהרגו בזמן שהחברה שלך נהרסת. אי אפשר למדוד מנהיגות במידת הנכונות להקריב את ילדיהם של אחרים. "התנגדות" אינה יכולה להפוך למילה קדושה המעניקה למנהיגים חסינות מאחריות. הקיצונים משני הצדדים מחזקים זה את זה. כאשר חמאס תוקף אזרחים ומדבר על שחרור חיפה ויפו, הוא מאשש את טענת הימין הישראלי שלפיה הפלסטינים מבקשים להשמיד את ישראל.

כאשר ישראל מרחיבה התנחלויות, מגינה על מתנחלים אלימים, הורסת בתים, מקדמת סיפוח ושוללת מהפלסטינים אופק מדיני אמין, היא מאששת את טענת חמאס שלפיה ישראל מבינה רק כוח. כל צד משתמש בקיצוניות של האחר כדי להצדיק את קיצוניותו שלו. כל צד מכריז שאין פרטנר, ואז פועל למנוע את צמיחתו של פרטנר. החלופה למאבק המזוין אינה כניעה. היא אסטרטגיה לאומית ממושמעת המבוססת על לגיטימציה דמוקרטית, המשפט הבינלאומי, דיפלומטיה אזורית, התגייסות ציבורית, בניית מוסדות והתנגדות לא-אלימה.

הפלסטינים זקוקים לבחירות, להנהגה הנושאת באחריות, לסמכות לאומית אחת ולאסטרטגיה המציבה את החירות והמדינה - ולא את חיסול ישראל - במרכז המערכה הבינלאומית שלהם. גם ישראל חייבת להציע חלופה מדינית אמיתית. היא אינה יכולה לדרוש מהפלסטינים לדחות את האלימות, ובה בעת לאפשר לדיפלומטיה, למתינות ולהכרה בישראל להניב רק העמקה נוספת של הכיבוש והרחבה נוספת של ההתנחלויות.

אף אחד משני העמים אינו יכול להביס את האחר לצמיתות. אף אחד מהם אינו הולך לשום מקום. הסכסוך יסתיים רק כאשר הפלסטינים ישיגו חירות, ריבונות, כבוד ומדינה, והישראלים ישיגו ביטחון, הכרה וקבלה אזורית. ישראל הפעילה כוח מוחץ - ונותרה חסרת ביטחון. הפלסטינים בחרו במאבק מזוין - ונותרו ללא חירות. עוד מאותו הדבר יביא עוד קברים, עוד בתים הרוסים ועוד דור שילמד שהמלחמה היא גזירת גורל.

היא אינה גזירת גורל. היא בחירה פוליטית. לישראל לא יהיה ביטחון אמיתי עד שלפלסטינים תהיה חירות. הפלסטינים לא ישיגו חירות עד שלישראלים יהיה ביטחון. דחיית דרכו של ח'ליל אל־חיה אינה ויתור על המאבק הפלסטיני. היא הצלתו מאסטרטגיה שנכשלה באופן קטסטרופלי.