במשך אלפיים שנה למד העם היהודי כיצד לשרוד. האם מדינת ישראל הצליחה ללמד אותו גם כיצד לנצח – או שתודעת הגלות והפרוגרס המערבי ממשיכים לעצב את הדרך שבה אנו מפרשים כוח, ריבונות וניצחון?
אולי הדיסוננס הישראלי אינו נובע רק מן העבר. ייתכן שהוא נוצר דווקא מן המפגש שבין שתי תפיסות עולם שונות לחלוטין. מצד אחד ניצבת התודעה היהודית שעוצבה במשך אלפיים שנות גלות. תודעה של עם שלמד כי כוח הוא זמני, שניצחונות עלולים להסתיים בחורבן, ושגם לאחר תקופות של שגשוג עלולים להגיע גירוש, פוגרום או השמדה.
מן הצד השני ניצבת אידאולוגיה מערבית מודרנית, שבחלק מזרמיה מתייחסת בחשדנות לכוח, להיררכיה, ללאומיות ולעיתים גם לעצם רעיון הניצחון. בשיח הזה, החזק נבחן בחומרה רבה יותר מן החלש; בעלי עוצמה נדרשים להצדיק את כוחם ללא הרף; וניצחון צבאי אינו נתפס תמיד כהישג, אלא לעיתים כמצב המעורר שאלות מוסריות.
כל אחת מן התפיסות הללו, בפני עצמה, נולדה מתוך נסיבות היסטוריות שונות. אך כאשר הן נפגשות בישראל, הן עלולות ליצור תוצאה ייחודית.
הזיכרון היהודי העתיק לוחש: "אל תאמין שהניצחון יישאר בידיך". הקול האידאולוגי המודרני מוסיף: "גם אם ניצחת - עצם הניצחון מחייב אותך להצטדק". כך עלולה להיווצר חברה שמתקשה לא רק לנצח, אלא גם לחוש בנוח עם עצם הניצחון. במשך אלפיים שנה העם היהודי לא הורגל לראות את עצמו כמנצח מלחמות.
כעת, לאחר שחזר להיות ריבון בארצו, הוא נדרש גם ללמוד לקבל את משמעות הניצחון - לא כהתגלמות של כוחנות, אלא כתנאי בסיסי להישרדותו. הבעיה היא שבמזרח התיכון, ניצחון איננו רק תוצאה צבאית. הוא גם שפה.
מדינות, ארגונים ואוכלוסיות באזור בוחנים לא רק את עוצמתו הצבאית של היריב, אלא גם את מידת הביטחון שהוא מקרין בעצמו. כאשר חברה עסוקה בעיקר בהטלת ספק בצדקת דרכה או ביכולתה לעמוד לאורך זמן, יש מי שעלולים לפרש זאת כחולשה, גם אם בפועל עוצמתה הצבאית והכלכלית גדולה מאוד.
כאן מתחדד הפער בין התרבות הפוליטית המערבית לבין התרבות האסטרטגית של המזרח התיכון. במערב, ביקורת עצמית נתפסת לעיתים כסימן לבגרות דמוקרטית. במזרח התיכון, היא עלולה להתפרש - בצדק או שלא בצדק - כסדק בנחישות הלאומית.
ייתכן שזהו אחד האתגרים הגדולים של מדינת ישראל. לא רק להחזיק בצבא החזק ביותר באזור, אלא גם להאמין, מבחינה תודעתית, שלעם היהודי מותר לנצח, מותר להרתיע, ומותר לראות בניצחון אמצעי להבטחת קיומו - ולא מילה גסה שיש להתנצל עליה מיד לאחר שהושגה. במשך אלפיים שנה היהודי פחד שלא ישרוד את התבוסה. במאה ה-21 נדמה שלעיתים הוא חושש גם ממשמעותו של הניצחון.
אבל דווקא משום כך, 7 באוקטובר אינו רק סמל של שבר. הוא גם מבחן. המבחן הגדול ביותר של הציונות מאז הקמת המדינה. לא האם ננצח בקרב כזה או אחר. אלא איזו תודעה תנצח. האם נשוב להיות עם המגדיר את עצמו דרך הטראומות שלו, דרך זיכרון הפוגרומים, דרך הפחד המתמיד מפני החורבן הבא? או שנבין שההיסטוריה השתנתה, ושגם הזיכרון חייב להשתנות?
שהפעם אין זו קהילה יהודית חסרת מגן, אלא מדינה ריבונית, בעלת צבא, כלכלה, תעשייה, מודיעין, מדע ועוצמה שאין לה תקדים בתולדות העם היהודי. אם זו רק עוד מלחמה - שום דבר מהותי לא ישתנה.
אבל אם זו תהיה נקודת מפנה תודעתית, ייתכן שבעוד חמישים שנה ההיסטוריונים יכתבו שהאירוע המכונן של הדור הזה לא היה עצם מתקפת הטרור, אלא הדרך שבה עם שלם בחר להגיב לה. מפני שניצחון איננו רק השמדת אויב. ניצחון הוא גם היכולת להגדיר מחדש את סיפורו של העם.
במשך אלפיים שנה סיפורו של העם היהודי היה סיפור של הישרדות. אולי הגיעה השעה להפוך אותו גם לסיפור של ריבונות.
אם יש לקח אחד שחייב לצמוח מתוך השבר של 7 באוקטובר, הרי שהוא איננו רק הצורך בצבא חזק יותר, במודיעין טוב יותר או בגבול בטוח יותר. הלקח הגדול הוא תודעתי: עם אינו יכול לבנות את עתידו רק מתוך זיכרון האסונות שלו. הוא חייב לבנות אותו גם מתוך אמונה בכוחו לנצח.
אם נדע להפוך את 7 באוקטובר לא רק ליום של זיכרון, אלא גם לנקודת מפנה בתודעה הלאומית - זה יהיה הניצחון הגדול ביותר שלנו. לא רק על אויבינו, אלא גם על הפחדים שירשנו מן הגלות.
התרעות פיקוד העורף