שוב אנחנו קמים לבוקר של כאב, של משפחות יהודיות שקוברות את יקיריהן, של קצינים ולוחמים שמשלמים בחייהם עבור ההגנה על אזרחי ישראל. שוב, כמעט באותה נשימה, השיח הציבורי והתקשורתי בוחר להוציא את "העיקר מן הספר" במקום לעסוק בפיגועי הדמים.
אסור להתבלבל. כל גילוי אלימות פסול, לא משנה מאיזה צד הוא מגיע. אבל דווקא משום שאסור להתבלבל, אסור גם לבלבל. הניסיון להכתים את ציבור המתיישבים ביהודה ושומרון ולהסיט את הזרקור מהאויב המרכזי, שפוגע בנו ללא הבחנה מהמאה ה־19 ועד היום, מהווה מתנה לגדולי שונאינו.
הבעיה האמיתית אינה נעוצה בגדר, אלא במה שמתחולל מעבר לה. במשך עשרות שנים בנתה הרשות הפלסטינית תשתית חינוכית שיטתית של הסתה: מגנים ובתי ספר שנקראים על שמות שאהידים גיבורי אומה, ש"זכו" לבצע פיגועי דמים בלב הארץ, ועד תרגילי חיבור וחיסור על כמות יהודים שנרצחים. כשילדים גדלים על תפיסת עולם המציגה את רצח היהודים כמעשה גבורה, לא מדובר בעוד מחלוקת פוליטית, אלא בפס ייצור של דור שיונק את ארס השנאה והאלימות.
כל עוד מערכת שלמה ממשיכה להצמיח דור חדש של מחבלים באמצעות הסתה, כל הישג מבצעי יהיה זמני בלבד. את השורשים הללו חייבים לעקור מהיסוד. משמעות הדבר ברורה: פירוק מוחלט של תשתיות הטרור, איסוף אמצעי הלחימה הבלתי חוקיים, שלילת יכולתם של מנגנונים חמושים לפעול בלב יהודה ושומרון ובעיקר מלחמת חורמה בהסתה לרצח.
נכון, ישנם בין הפלסטינים מי שרוצים לחיות חיים נורמליים, ודווקא הם הראשונים שנפגעים מהטרור. קיני הצרעות של יהודה ושומרון ומחנות הפליטים שעוד לא פונו, דוגמת מחנה הפליטים ג'ילזון שמרוחק מאות מטרים בודדים מבית אל, מחזיקים בארסנל כלי נשק שלא מבייש ארגוני טרור מובילים בעולם, והם רק מחכים לפקודה ממנהיגי הרשות הפלסטינית.
מבחינת אויבינו האכזריים, שנמצאים במרחק נגיעה מכל מרכזי האוכלוסייה הגדולים ביותר במדינה, כולנו מטרה. את העבריינות היהודית צריך למגר ללא היסוס, אבל את עיקר הכוח הלאומי חייבים להפנות אל מוקדי הטרור ואל מנגנוני ההסתה שמייצרים פעם אחר פעם את המפגע הבא.
התרעות פיקוד העורף