הדור הצעיר מצביע בלב וברגליים. זוהי תעודת כבוד לצעירים שלנו ואות קלון למערכת החינוך הממלכתית שכשלה בהשבעת הצורך הטבעי כל כך: להכיר את מורשתנו ולדעת מאין באנו ולאן אנו הולכים. הבשורה אינה רק בהקצאת המשאבים, אלא בעובדה שהדרישה צומחת מלמטה. מאז פרוץ המלחמה ניכר זינוק דרמטי ברישום למכינות, למדרשות ולבתי מדרש פתוחים בקרב משוחררי צבא ומילואימניקים.
אני מתנגדת נחרצות לכל סוג של כפייה ו"הדתה" ומכבדת כל אדם באמונתו, גם אם אינו מאמין כלל. כשאני מדברת על זהות יהודית, אינני מדברת על דת או הלכה, אלא על היכרות עם התרבות שלנו, ללא רצון לכפות זאת על איש. עם זאת, בדיוק כשם שאני מתנגדת לכפייה דתית, אני יוצאת נגד כפייה חילונית. בבחינת איש בזהותו יחיה.
כשם שאותם צעירים עזבו הכל ועלו על מדים כדי להגן על עם ישראל בלי לחשוב פעמיים, כך הם מבינים כיום שללא חיבור לזהותנו אנו מאבדים את הסיבה האמיתית לחיות ולמסור את הנפש, חלילה. אנו פוגשים זאת יום-יום בסיפורי האמונה שצומחים בשטח: אצל הלוחמים בחזית, במיטות השיקום של הפצועים, בקרב אזרחים בקווי העימות, ואפילו בעדויות מגיא הצלמוות של השבי. ברגעי המשבר האפלים ביותר אנשים גילו את הצורך הקיומי בחיבור לזהותם היהודית. היא התגלתה לא רק כגורם שייכות, אלא כעוגן שהצית מחדש את הערבות ההדדית ושותפות הגורל, התכונות הייחודיות כל כך לעם זה החי בארצו.
הפילוג וטשטוש הזהות ערב 7 באוקטובר יצרו חיץ מסוכן. האויב זיהה את הסדק הפנימי בתוכנו, והבין שמשם אפשר לנסות להיכנס ולשבור אותנו. אבל אין אנו זקוקים לאויב שיזכיר לנו מי אנחנו ומהי האחריות המוטלת על כתפינו. חובתנו הלאומית והקיומית היא לסגור את סדק הפילוג ולחבר את הדור הצעיר אל המהות שקושרת אותנו יחד, כי זו הדרך היחידה שבה נוכל להבטיח את המשך קיומנו כאן לדורי דורות.
שאפו למשרד האוצר על הקצאת המשאבים, אך זו חייבת להיות רק ההתחלה. כעת יש לתכנן תוכנית לאומית מקיפה ורציפה, מגילי הגן, דרך בתי הספר ועד למסגרות השירות הצבאי והלאומי. כי עם שחוזר לשורשיו ומאחד את שורותיו מנצח.
התרעות פיקוד העורף