עומר רחמים לא היה עוד מועמד אקראי. הוא היה האיש של סמוטריץ' - איש אמונו ובעבר יועצו האישי, מי שאמור היה, לפי כל היגיון פוליטי, לרכב על הגיבוי של היושב ראש ולעקוף בקלות כמה חברי כנסת מכהנים. וזה בדיוק מה שהיה צפוי לקרות: לפני הפריימריז היו בטוחים במפלגה שרחמים יתברג בשלישייה הראשונה.
כאשר ראש המפלגה מפעיל את אנשי הכוורת הקרובה ביותר אליו לפעול עד הרגע האחרון במטרה להריץ מועמד מטעמו, והמועמד אף מציין בגלוי כי ההתמודדות הגיעה לבקשתו הישירה של השר - הציפייה היא לראות הפגנת כוח בשטח, אצל חברי מרכז המפלגה. במקום זאת, חברי המרכז אמרו את דברם בקול צלול: הנאמנות ליו"ר אינה צ'ק פתוח.
הניסיון להציב את רחמים כהבטחה גדולה שתעקוף חברי כנסת מכהנים התרסק אל מול המציאות. הדיבורים המוקדמים על "הפתעת הפריימריז" פינו את מקומם לקרירות מהדהדת מצד חברי המרכז, שהבהירו כי ההתלהבות ממנו ומחלק ממהלכי ההנהגה קטנה ממה שחושבים בהנהלת המפלגה.
הסיבה לכך עמוקה הרבה יותר מסוגיית מועמדותו של רחמים בלבד: חלק ניכר מחברי המרכז, כך עולה משיחות עם פעילים, תופסים גם את סמוטריץ' וגם את מי שמזוהה איתו כמנותקים מהשטח. זו לא תלונה שולית - זו סדק בבסיס הכוח שממנו סמוטריץ' שואב את הלגיטימיות שלו כמנהיג מפלגה. בנוסף, הניסיון להכתיב מועמדים מלמעלה נתפס כצעד שפוגע בעצמאות חברי המרכז, שנכונים פחות ופחות לשמש כחותמת גומי.
בשורה התחתונה, הפריימריז הללו הוכיחו כי חיבור עם השטח והקשבה לרחשי הלב שלהם ולאווירה הכללית הן כבר לא המלצה עבור הנהגת הציונות הדתית - אלא תנאי הישרדות. אם סמוטריץ' לא יידע לשקם את האמון ואת הקשר הבלתי אמצעי עם המרכז והפעילים, הוא עלול לגלות שהכרסום במעמדו בתוך המפלגה הוא רק הקדימון למה שיחכה לו בקלפי ביום הבחירות הכלליות.