כל מי שמנסה לפענח את הניהול האמריקאי של המערכה באיראן דרך משקפיים צבאיים קלאסיים מוצא את עצמו מופתע שוב ושוב. העיכובים, החשש המוצהר מהסלמה רחבה והבלמים שארה"ב הפעילה מול פגיעה מסיבית בתשתיות לאומיות איראניות נתפסים לעיתים תכופות כהססנות, כמבוכה אסטרטגית או כחוסר רצון להיגרר ל"מלחמה נצחית" נוספת.
אך מבט עמוק יותר חושף לוגיקה שונה לחלוטין: ארה"ב לא מהססת להרוס את המשטר באיראן, היא פשוט נזהרה עד כה שלא להרוס את הנכס.
מודל ונצואלה לטהרן?
וכאן בדיוק נעוצה הדילמה האמריקאית העיקרית: איך לשתק את הנהג בלי לרסק את המכונית?
אפשר להניח שהסיבה המרכזית לחוסר הרצון האמריקאי לראות תקיפות על שדות הגז, בתי הזיקוק, תחנות הכוח והנמלים של איראן אינה נובעת מזהירות צבאית בלבד. פגיעה קשה בתשתיות הלאומיות תהפוך את איראן של "היום שאחרי" מנכס מניב לנטל אדיר. שיקום מתקנים שנחרבו ידרוש מאות מיליארדי דולרים ושנים ארוכות, והציבור האיראני יתבוסס בעוני במקום לחבק את הליברליזם המערבי.
ככל שהזמן נוקף, ארה"ב מגלה את גבולות המודל: אי אפשר ליישם את מודל ונצואלה כל עוד המשטר בטהרן עומד על רגליו.
בוונצואלה, לאחר "עריפת המנהיג", האליטות המקומיות הסכימו להרכין ראש כדי לשרוד. באיראן, מנגנון משמרות המהפכה משולב בכל נימי הכלכלה והתשתיות – המשטר הוא חלק מובנה מהן, ומזין את עצמו מצינורות הנפט והתקשורת כדי לממן את הדיכוי הפנימי ואת התוקפנות האזורית.
שינוי המשוואה
כדי לפתור את המשוואה הזו של הקרסת המשטר מבלי להרוס את הבית, ארה"ב נדרשת ל:
בשורה התחתונה, הזהירות בתקיפת התשתיות אינה בשל מגבלה טקטית או צבאית – היא פשוט חלק מתוכנית אסטרטגית וארוכת טווח. ארה"ב אינה מחפשת להפוך את איראן לעיראק או ללוב. היא מחפשת ליצור מדינה שתנוקה מהנהגתה הקיצונית, תישאר עם תשתיות מתפקדות ותהפוך למנוע הצמיחה החדש של האזור תחת מטרייה אמריקאית, שיתוף פעולה טכנולוגי ישראלי ובסיוע נדיב של מדינות המפרץ.
זוהי הדילמה האמריקאית העיקרית כעת: האם לחנוק את הדוב האיראני עד שיתמוטט המשטר, או לפגוע בו ישירות, מה שככל הנראה גם יפגע בנכסים של יום המחר. ויש גם פתרונות לזה. על כך בטורים הבאים.
התרעות פיקוד העורף