מבחינתו, הוא "מר ביטחון, מר אוצר ומר חוץ" – הפוליטיקאי היחיד במחנה שמחזיק ברזומה המשולש של המשרדים הבכירים ביותר. אך דווקא הביטחון העצמי המופרז הזה, יחד עם הזלזול בשותפיו, הם אלו שתוקעים את האופוזיציה במקום.
הבעיה היא שהזלזול של ליברמן באיזנקוט אינו רק עניין של הערכה אישית, אלא חסם פוליטי ממשי. ליברמן, שבאופן מסורתי ממליץ רק על עצמו לראשות הממשלה, מסרב להכיר בכך שהתבצרותו בעמדת "היחיד שמתאים" מונעת כל סיכוי לאיחוד כוחות באופוזיציה. הנכונות שלו לשלוח את המערכת לבחירות פעם אחר פעם, מבלי להסס להציב אולטימטומים שוב ושוב, מוכיחה שהאגו שלו קודם ליכולת של המחנה שלו לנצח.
ליברמן אומנם מחזיק בניסיון מיניסטריאלי לעומת האחרים, אך הניסיון הזה משמש אותו בעיקר כדי לזלזל באחרים ולשמר את כוחו האישי. כל עוד האופוזיציה מורכבת מ"מטאורים" לרגע ומפוליטיקאים שרואים רק את עצמם כראויים לכתר, היא תמשיך לדשדש בביצה של עצמה, הרחק מכיסא השלטון.
התרעות פיקוד העורף