על סמך התבוננות ארוכה וחקרנית בו מקרוב, בתאורה אכזרית וללא איפור, ניתן לקבוע נחרצות כי יבין היה פנומן נדיר. הוא נראה טוב ומרשים יותר מאשר באותו שידור נחשוני ב־68'. לא היה שום דבר מפתיע או מעורר תהיות בפלג גופו התחתון הנסתר מעיני הצופה. הוא היה גבוה, לא מקופל, רגליו מפוזרות בהליכה זחוחה מעט ומודעת לערך עצמו; מסך הטלוויזיה היה מעיין הנעורים של חיים יבין.
הוא לא סיפר לי בדיחות שגלגלו אותי על השטיח העבה במבואות המלון שבו קיימנו את פגישותינו, אבל היה לו חוש הומור יביני כזה, שבא לידי ביטוי בצחוק בטן קצוב ומתגלגל. הצחוק שלו בא בגלים: אה־אה־אה; צחוק בריא ומשחרר שאחריו יבין הרצין, שלא יתפסו אותו זחוח. אם יבין צחק, חשבנו, מצבנו טוב. לילה שקט עבר על כוחותינו.
לא תמיד הצחקתי את יבין. בלשון המעטה - לזכותו, הוא הסכים להתראיין אחרי מסע שכנועים מתיש - יבין לא ממש חיבב אותי. הוא היה נציג מובהק של הפילים שזיכרונם הוא בור סופג הסופח ומטמיע כל דבר שנכתב עליו, טוב ורע כאחד. כדרכם של פגיעים ורגישים, הוא העדיף לזכור את הרע. בשנים שבהן הייתי מבקר הטלוויזיה של "חדשות" כתבתי לפחות ארבע ביקורות בשבוע; לא תמיד בא לי יבין טוב. הוא זכר שאהבתי את "גחלת לוחשת", הסדרה התיעודית שערך על יהדות ברית המועצות, אבל העדיף להתלונן על הסתייגותי המנומקת מהקדנציה הרעועה שלו כמנהל הטלוויזיה.
זאת הקדנציה שבה פסל סרט שהכנתי ל"מבט שני" וכבר היה מוכן לשידור כאשר המנכ"ל אורי פורת ויבין החליטו לגנוז אותו כנקמה חמה. הוא זכר שקראתי לו "מר טלוויזיה" והשוויתי אותו לוולטר קרונקייט, אבל העדיף להטיח בי את ביקורתי על שאיפתו הנאיבית להכריז על סיומה של מלחמת המפרץ למחרת מטח הטילים הראשון. המפגש בינינו היה טעון.
לפני פגישתנו נפל דבר ברוממה: הוחלט לשלוח את יבין לירדן להגיש חלקים מ"מבט" בשידור חי מעמאן. זאת הייתה משימה אמריקאית ברוחה, והעילה הייתה הסכם השלום בין ירדן וישראל. יבין ביקר בג'רש, דיבר עם תיירים ישראלים בפטרה והגיש חדשות מגג בעמאן. זאת הייתה הזדמנות נדירה לראות את גופו המלא. המלבישה הניחה עליו חולצת ג'ינס בהירה, פריט לבוש לא אופייני במלתחה של יבין, והוא תרם מכנסי חאקי. יבין הלך בלונג־שוט ברחובות עמאן; פרש ידיים כאנתרופולוג בריטי ב־BBC.
היה מאלף לראות אותו מסגל לעצמו במיומנות מרשימה את אותה פסיעה מכונסת, מהורהרת ומקומטת מצח של שדרים גדולים שיודעים להזיז את הרגליים והשפתיים ביחד. יבין חצה את הרחוב בפסיעה איטית מחושבת, עיניו למצלמה ופניו מאורגנים בהבעה שוודאי נראתה על פרצופו של לאונרדו דה־וינצ'י כשצייר את המסוק הראשון.
דרישתו של יבין לשפר את משכורתו באופן משמעותי הייתה מוצדקת בזיקה לוותק, לניסיון ולמוניטין שלו, אבל גדולה בכמה מספרים על תקציב רשות השידור. ההחלטה לא להיכנע לדרישותיו הכספיות של יבין הייתה אמיצה. הבחירה באבן, אחרי חודשים ארוכים של התלבטות, נחשבה מוצלחת. אבן הייתה צעירה מיבין ב־40 שנה.
כאשר בודקים את האופן הטבעי שבו התמקמה אבן בכיסא של יבין, לעומת בכורתו המביכה של "הערב החמישי", תוכנית התחקירים של יבין בקשת, ברור מי מהשניים עשה את הבחירה הנכונה וזכה בכל הקופה. גם אם כיסיו של יבין היו תפוחים יותר, "הערב החמישי" לא היה הפורמט הטבעי שלו.
מצבעו העז והכהה מדי של שערו הסמיך; דרך הקדימונים המביכים שבהם השתובב מי שליווה אותנו 30 שנה בטוב וברע, עם הבדרנים הנחותים של קשת; עד הכורח ליצוק תוכן חדשותי בתוך פורמט קופצני ומרצד; עלה שיבין קיבל את הקצה המלוכלך של המקל. תוך שלושה חודשים הצליחה אבן לסתום את הגולל על הדיון בשאלה אם היא יורשת ראויה.
נכתב ונאמר על יבין שלא היה במיטבו כאשר הסיט את עיניו מהטלפרומפטר שעליו התגלגל טקסט החדשות ופנה הצידה לראיין את אורח הערב. יבין תיעב את הביקורת הזאת תיעוב גדול, וראה בה ניסיון להציג אותו כמגיש חדשות מוצלח אך מעט נבוב וריק מתוכן.
"אני לא רוצה לענות על השאלה הזאת כל עוד הנושא לא עלה. זה ייצור עבורי מצב חדש. לא חשבתי על זה ואני לא רוצה לענות בשליפה".
"אם היו מציעים לי סכומים כמו שמקבלים גדולי הכוכבים באמריקה, יכול להיות שלא הייתי עומד בפיתוי".
"אתה מדבר על מצב תיאורטי. זה סכום שאפילו ערוץ 2 לא יכול להציע".
"הם הציעו הצעה מאוד נדיבה, ואני החלטתי שאם תהיה הצעה קרובה מהערוץ הראשון - ויותר מזה לא אפרט בנושא הכספי - אשאר בבית. יש לי מספיק ניסיון לראות כמה צעדים קדימה. מי הכוחות המשחקים בערוץ השני. חשבתי איפה מקומי היותר טבעי והגעתי למסקנה שזה בבית. למוטי קירשנבאום יש אמירה שהוא אוהב. הוא אומר שההלוויה שלנו צריכה לצאת לא מבית קוקה־קולה אלא מרוממה. זה עניין רגשי מאוד עמוק".
"אני לא חושש במובן של חרדה קיומית. אני יודע שיגיע רגע כזה, ואני יודע שזה יהיה משבר. עברתי משבר כזה כבר".
"בשיא תהילתי נסעתי לאמריקה. הייתי כתב בוושינגטון. ראו אותי על המסך פעם בחצי שנה בערך. חברים אמרו לי: אם תיסע, ישכחו אותך. אתה מטורף. אחר כך הייתי מנהל הטלוויזיה ושידרתי פעם בשבוע את 'היומן', לא לפי בחירתי. אחר כך נסעתי לבון. זה לא מזבח שאני אוחז בקרנותיו".
"כן. אתה עולה ערב־ערב על במת תיאטרון עם טקסט חדש. קשה להיכנס לטורים הנכונים. למינון הנכון של ריכוז, אנרגיה, מחשבה ומיקוד. קשה לאפס את עצמך גם מבחינה פיזית. את זה - אני אומר לך בגילוי לב - אני לא מצליח כל יום וגם לא כל יומיים".
"כשגמרתי להגיש את המהדורה הראשונה שלי ברדיו לפני כך וכך שנים, הרמתי טלפון לאמא שלי ז"ל ואמרתי לה: אמא, שמעת? היא אומרת: כן. נו? בסדר, אבל מה יהיה עם הלימודים? התוכן האמיתי של חיי תמיד לפניי. קשה לי לענות לך על השאלה כפי ששאלת אותה. אני לא מתהדר בצניעות מזויפת".
"זה היה קידום. הכירו בי כראשון בין שווים. אחר כך מיהרתי לחזור לאספסת. פורת לחץ עליי קשות. דחיתי אותו פעמים רבות. בסוף הבנתי שאם מציעים לך תפקיד, קח אותו. הייתה לי משימה אחת: למלא את המסך בתוכניות חדשות ומקוריות. את זה עשיתי. לא הצלחתי כמובן לעמוד מול המנגנון, מול הפוליטיקה האדירה שרבצה עליי".
"במובנים מסוימים כן, ובמובנים אחרים לא".
"אחד מהם היה ידידנו רון מיברג. אף מנהל אינו אהוד. אנשים רצים לעיתונות בעילום שם ומזינים אותם בנתונים. לפי הציטוטים ידעתי מי אמר מה. זה היה מה ששמעתי יום קודם לכן במסדרונות".
סרט שיבין הכין על "גולני" היה דוקו אולד־פשן. תחקיר טוב, עבודת רגליים וראש, שהות ארוכה בשטח, מצלמה סקרנית ובעיקר, עיתוי אומלל אך נוקב. יבין שהה עם חיילי גולני כאשר דרום לבנון החלה לרתוח. כאשר סרט נגמר בטרגדיה, קשה להרפות ממנו. החיבור הזה הביא ל"מבט" ריאיון עם אב שכול. בעבר היו מצטמררים מרוממה מהמחשבה שעליהם להעלות לשידור אב ששכל את בנו ולנסות לדובב אותו.
"יש לי מעורבות נפשית עם גולני. אני אב לארבעה, ותמיד יש לי אחד בצבא. עשינו את זה עם חששות. אבל גם אנחנו צריכים להיות חלק מהמגמה הנוכחית בעיתונות האלקטרונית. אנחנו לא יכולים להימנע מלהיות קצת צהובים".
"אנחנו לא יכולים להישאר מאחור עד הסוף. אתה שואל אם הריאיון הזה היה מעבר לקו האדום שלי? אני לא יכול לענות לך".
"מה פתאום? איזו שאלה? אני מתוודה בפניך, אלה הקטעים הקשים. הופעתי פעם בעצרת זיכרון ולא יכולתי להמשיך. לא פרצתי בבכי, אבל לא היה לי כוח להמשיך. אני מאוד אמוציונלי".
"יש לי תוכנית נסיגה. אני לא רואה את עצמי נוסע לבהאמאס. אין לי כסף לזה. גם לא אטייל להנאתי בטלביה. אני רואה את עצמי ממשיך לעשות סדרות תיעודיות. אם הזכרנו את קרונקייט, הוא המשיך להגיש עד גיל 70. אני אוהב לכתוב וניסיתי לכתוב את סיפור חיי המקצועיים. אני מנסה לחזור לזה".
"עד איזה גיל אתה חושב שאוכל להגיש חדשות?".
"אולי. מותר גם לי לנסות את העולם המסחרי. אף פעם לא ניסיתי. יהיה נחמד להשאיר דירות לילדים".
מביקורת הטלוויזיה ב"חדשות":
25.11.1988: מעט מאוד מבעלי המשרות הבכירות ברוממה מדברים עם חיים יבין. הוא מעדיף את המצב הזה. הוא הצינור הפנאומטי של אורי פורת, משולל כל דעה או עמדה עקרונית, זחוח וצף...לאחרונה מזמן יבין את ישיבת הבוקר של מחלקת החדשות במשרדו. ההיזון ההדדי שהפרה את הכתבים בישיבות הבוקר הסוערות, התאייד ביוזמתו של יבין ובהסכמת המנהלים. יבין שמוט בכיסאו, ממעט לדבר, אין לו דעה, הוא אורב לקטעים מסוכנים, שב לחיים כאשר מישהו מעלה נושא הנשמע על פניו כחורג מקוד־פורת ההולך ומתרחב.
10.9.1990: כשסטירות הלחי עדיין מצלצלות באוזניו, נדרש יבין להגן על הרקורד שלו. הוא היה צריך ללכת הביתה מכיוון שלא עמד בפרץ; מקל מעך אותו מלמעלה, העובדים בזו לו מלמטה, כולל אלה שהזדרזו ללשכתו כשדשי חולצתם רטובים מדמעות. כישלונו של יבין חייב את החלפתו אך לא את ביזויו. מכיוון שהשמחה לאיד היא לב ליבה של העיתונות, החלה אילנה דיין רושפת ונושכת כמו קוברה בדיאטת קיימברידג'. יבין הגיע לאולפן "ערב חדש" ציני ויגע, אך לא מושחז. הוא חייך איפה שחייב היה להרצין, תקף ועקץ איפה שהיה צריך לשתוק. כשדיין הבינה שהוא טרף קל, היא דרשה ממנו להציג את הרקורד שלו. בשלב הזה של הריאיון לא ניתן היה להפריד בין כנות לעלבון. יבין שטח בפני דיין את הישגיו. אני מכיר לא מעט אנשים שהיו מעדיפים כדור בראש מאשר למסור לדיין את קורות החיים שלהם. "מה הרגע היפה ביותר שזכור לך?", שאלה דיין בסקרנות כמעט אנושית. "הרגע בו אני יושב מולך", ענה יבין ועיוות את פניו במה שנראה כחיוך.
1.11.1991: חיים יבין בא למדריד כדי להחזיר לעצמו את התואר "מיסטר טלוויזיה". יחסית לניהול השערורייתי והכושל שלו את האולפן הפתוח במלחמת המפרץ, היה יבין ענייני ושקול...יבין הוא קטסטרופה כאשר הוא פונה הצידה ונאלץ לאלתר שיחת אולפן עם מומחים. הוא אינו רואה את התהום הגדולה הפעורה לרגליו של שדר בשידור חי. הוא מייצר הערות אגב מביכות, קורא קריאות כיוון האופייניות ליציע של בלומפילד ונגרר ללא שליטה אחרי האדרנלין הסוער של אורחיו.
התרעות פיקוד העורף