אור יקרות | מרסל מוסרי

אני לא יודעת איזו יולדת אוהבת כשבאים לבקר אותה בבית החולים רגע אחרי הלידה. הרי אין סיכוי שזיכרוני בוגד בי, הכל עוד די טרי, בתי בת 5 וחצי, ואת תחושת השריפה באזורים המוצנעים אני עוד זוכרת. כמה שעות לפני כן יצא משם אדם, יצור ששוקל בין שניים לארבעה קילו, ואת מאבדת דם, ורובנו נזקקות לתפרים, ההורמונים משתוללים ומתבלגנים, העייפות ניכרת, האדרנלין לא נותן לעשות איתה כלום, והתוגה שעוטפת את כל זה, לא מסייעת.

גם הנשים שמקבלות מגשי סושי לחדרי ההתאוששות, אחרי תשעה חודשים של התנזרות, ומעלות תמונות מאושרות לרשתות החברתיות, לא כל כך אמינות בעיניי. אין תיאבון אחרי לידה, בטח לא כזה שמצדיק מגש משפחתי.

ובכל זאת, בשבוע שעבר ילדה חברתי את בנה הראשון. פעמיים נישאה בעבר, ואת שני בעליה הגדירה כאהבות חייה. גם עכשיו, כשאני שואלת אותה איך הגיוני שיש שתי אהבות ברצף חיים אחד, היא מתעקשת לקרוא להם אהבות חייה. אבל לא הסתייע הדבר, והנישואים לא המשיכו לילודה. אז לפני תשעה חודשים וקצת, התייצבה בבנק הזרע, חקרה, בחרה, רשמה צ'ק והופ, התעברה. אף על פי שהיא מתקרבת ל־50, נקלטה במהירות.

כשבישרה לנו, בקבוצת הוואטסאפ של החברות ("גרושות ונהנות"), על לידת בנה, התלהבנו מאוד. כולן בירכו, ביקשו תמונות, שאלו באיזה בית חולים ילדה ומה היא צריכה, ורק אני שאלתי, אולי כי זה יושב לי על טראומה, או על פחד ומציף איזה טריגר: “יש לך עזרה? את לא לבד, נכון?". כן, יש לה עזרה, הורים, חברים ושני הגרושים שלה, שליוו אותה, כל אחד בדרכו, בכל מהלך ההיריון. נו, גם סיפורים כאלו יש.

אף פעם לא הלכתי לבקר יולדת, לא הפלתי את עצמי על אף אחת, ולא הפתעתי עם זר בלונים שעה שהיא נבדקת על ידי האחות. אבל לחברה הספציפית הזו הרגשתי צורך ללכת, לא לשם המתנה, יכולתי לפתור את זה, כמו עם שאר החברות, במעטפה בברית או בזר פרחים ענק לבית החולים. אבל אליה רציתי ללכת, לא יודעת למה.

בבוקרו של יום א', התייצבתי מחוץ לאחד מסניפי שילב, רכשתי מובייל מנגן לעריסה, כמה בגדי גוף מתוקים ובלון הליום עם הכיתוב המקורי והייחודי “מזל טוב להולדת הנסיך". אחר כך נסעתי לבית החולים אסף הרופא, שבו היא ילדה ובו ילדתי גם אני. בלידת בתי גפן, היא בלעה מים מקוניאליים (מי שפיר שמעורבבת בהם צואת העובר) בבטני, ואחרי שהוציאו אותה ממני, עשו בה החייאה במשך שתי דקות שנדמו לי כנצח, ידעתי שלא ארגיש טוב כשאגיע לפתחו של בית החולים הזה, אבל כשאני רוצה משהו, כלום לא יכול לי. חוץ מדיאטה, בזה אני תמיד נכשלת.

חניתי את הרכב די רחוק, והתחלתי ללכת ברגל בתוך החניון, המתנה הייתה די גדולה, הפלטפורמות בסנדלים לא הותאמו לכבישים הרבים שם, והבלון הציק לי. הגעתי סוף־סוף לכיכר שליד המיון ושאלתי את אחד המאבטחים “איפה זה יולדות?". בדיוק כשהסביר לי, שמעתי צפירת אופנוע מאחוריי, והבנתי שאני עומדת על כביש הכיכר. “בואי, תעלי לדשא, אסביר לך", אמר המאבטח. אז ניסיתי לעלות מהכיכר אל הדשא, אבל הפלטפורמות, החום ואולי הפחד מבית החולים הזה התאחדו כולם, וכך מצאתי את עצמי מתגלגלת על הדשא, עטיפת המתנה נקרעה, התיק שלי הושלך על הכביש, והבלון עם הנסיך הנולד עלה מעלה־מעלה, בטח נחת בהלל יפה.

המאבטח צחק כשדיברתי על הבלון, עזר לי להתיישר וניקה את מכנסי הג'ינס שלי. ראיתי כי גם נהגי המוניות מסתכלים עליי, כזו מופרזת הייתה ההתרסקות הזו.

מתישהו, כשאספתי את כל דבריי, ונעמדתי, ראיתי את המאבטח מסנן משהו לתוך מכשיר הקשר שלו, שנייה אחר כך יצאה רופאה או אחות ממחלקת הילדים הסמוכה, ובידה תחבושת ויוד, דיממתי מהמרפק. נו, מי ידע שגם מדשא אפשר להיחבל.

הם היו כל כך אנושיים וטובים, שהודיתי להם מאה פעם ודאגתי להיעלם, במהירות, עם סנדל אחד תקין ואחד מודבק עם סלוטייפ של תחבושת, אל מחלקת היולדות. כשנכנסתי וראתה אותי חברתי, חייכה, משהו בפניה נרגע, לא כי הגעתי, זה קרה עוד לפני כן. היא בדיוק עבדה עם מדריכת ההנקה, והילד הצליח לגמוע מהחלב שלה בפעם הראשונה.

שכחתי מהזיעה, מהמתנה הקרועה ומבלון הנסיך הנולד ששילמתי עליו 45 שקל רבע שעה קודם לכן. אל מולי היה נסיך אמיתי, יונק משדה של מלכה אמיתית, לא צעירה, יפהפייה עם אור בעיניים ושלווה. אולי זו פונקציה של גיל? אולי. כל המראה שלה, ממש כולו, הכריז והעיד על בשלותה להיהפך לאם. כשסיימה והוא נרדם, ניגשתי אליה בחרדת קודש “רק רציתי לתת לך חיבוק וללכת, אני לא נשארת", אמרתי. היא הניחה את הקטן בעריסה, התיישבה שוב, הושיטה את ידיה ונפלתי בין זרועותיה לחיבוק מנחם. האמהות העוצמתית שלה הכניסה גם אותי אליה. באתי לחבק ויצאתי מחובקת, שלא לומר בת חסות. אחר כך הגשתי לה את המתנה וסיפרתי לה על הנפילה.

אחר כך פתחו את הסושי, שתינו אנחנו קצת יין, היא לא, בגלל ההנקה. אחד כיסה אותה, אני ניקיתי את החדר מכל השאריות, והשלישי המשיך לשחק באקדח עד שאחות אחת צעקה עליו.

יש לי מזל רע עם בית החולים הזה, אין ספק. סבתי מרסל ז"ל נפטרה בו. כך גם סבי אמיל, והלידה שהייתה לי עדיין לא מעובדת, ואני מפחדת להרהר בה, והיה עוד מקרה רע שם, אבל אותו אשאיר בפרטיות. ובדיוק כשחשבתי שהנה תיקון, ולידה אחרת מצדיקה את ההגעה, הפיל אותי בית החולים הזה על הרצפה ביום הכי חם בשנה ועל גופי מכות יבשות ושפשוף עם דם שכבר נקרש.

ובכל זאת, כשנרדמה, שלווה, חצי מחויכת, כשתינוקה לידה ושני הגרושים שלה, שאף אחד מהם לא הביא לעולם ילד עד היום ולא נישא שוב, בודקים כל רגע שהיא והתינוק בסדר, וכותבים על דף מאולתר רשימת משמרות ושעות להיות לידה, קיבלתי תיקון יפה. הבנתי שאפשר גם אחרת. אין מקריות בעולם, אם הבטן אומרת, הולכים אחריה, וגם אם נופלים בדרך, נחבלים, נפצעים וכמעט ששבים אחורה, לא מוותרים. ממשיכים לאן שאומרת הבטן. בסוף תמיד יש אור, תיקון והתחלה חדשה. אגב, ככה גם קראה לו, אור.

בדיוק כמו האור שבהק מפניה שעה שהניקה. מעניין אם למרות הבדידות, הכאב והתחלת סוף מערכת היחסים שהייתה לי אז, גם לי היה אור בפנים. אני לא יודעת, אף אחד לא היה שם לראות את זה. אבל היום, חמש שנים אחרי, יש לי אור בפנים, בבית, בלב והנה, בזכות הביקור הזה, גם קצת אור בין הזיכרונות שפחדתי לזכור.