המערכה מול איראן: ארבע אפשרויות, אין פתרון מושלם | דן פרי

בפגישתו עם הנשיא טראמפ השבוע הציג ראש הממשלה בנימין נתניהו מידע מודיעיני ולפיו איראן משקמת חלקים מתוכנית הגרעין שלה – ככל הנראה ניסיון ישראלי להביא לחידוש המלחמה במלואה. ההחלטה נמצאת כמעט לחלוטין בידיו של טראמפ, איש אינו יודע לאן זה הולך, ואני מזהה ארבעה כיוונים אפשריים.

אפשר לנסות להגביר את הלחץ באמצעות השתלטות על נכסים אסטרטגיים, כמו השטח סביב מצר הורמוז או האי ח'ארג, מסוף ייצוא הנפט המרכזי של איראן. אלא שגם כאן ההנחה היא שהמשטר ישתכנע לשנות כיוון – והניסיון עם איראן, כמו עם חמאס, חיזבאללה והחות'ים, מלמד שזו הנחה מפוקפקת. ג'יהאדיסטיים אינם מהמשתכנעים.

בינתיים, גם השאלות המעשיות הולכות ומצטברות. מלאי טילי היירוט האמריקאיים אינו בלתי מוגבל. מדינות המפרץ, שכלכלתן מבוססת על יציבות, אינן רוצות מלחמה ממושכת שתשיג לכל היותר הישגים הדרגתיים. עימות מתמשך ימשיך לשבש את הסחר העולמי ואת שוקי האנרגיה, ויגדיל בהדרגה גם את המחיר הפוליטי שכל ממשל אמריקאי יצטרך לשלם בבית.

זה יהיה מהלך קשה מאוד מבחינה הומניטרית. מחסור במים, באנרגיה, במזון ובתרופות יפגע בראש ובראשונה באזרחי איראן. יהיה צורך להיערך מראש לסיוע בינלאומי ולגלי פליטים למדינות השכנות. גם העולם ישלם מחיר: השיט במפרץ ימשיך להיות מאוים, מחירי האנרגיה יישארו גבוהים, הטרור האיראני עלול להתגבר, והציבור במערב יידרש לשלם מחיר כלכלי לאורך זמן. אך לתומכי האפשרות הזו יש טענה פשוטה אחת: בניגוד למלחמת התשה, היא עשויה באמת להביא לקריסת המשטר.

תומכי הגישה הזו מאמינים שרק הכרעה מוחלטת תוכל לשים קץ לעשרות שנים של אי־יציבות אזורית, שניזונה מתוכנית הגרעין של איראן ומהתמיכה שהיא מעניקה לשלוחותיה ברחבי המזרח התיכון. מבחינתם, זו תהיה גם מתנה לעם האיראני עצמו, שרובו הגדול שונא את המשטר וחי בפחד ממנו.

לכל אחת מארבע האפשרויות יש מחיר עצום. השאלה היא איזו מהן מצמצמת את המחיר העתידי. בעיניי, המצור המקיף הוא האפשרות הגרועה פחות. דווקא החזרה למלחמת התשה – הדינמיקה שהמשטר האיראני בנוי לנצח בה – היא האפשרות הגרועה ביותר.

מתי תגיע ההכרעה?

לוח השנה הפוליטי ישפיע. טראמפ כנראה יעדיף לדחות את הכרעה עד לאחר בחירות האמצע בנובמבר, כי אחריהן יהיה לו מרחב תמרון גדול יותר. אף אחת מהאפשרויות אינה מבטיחה רווח פוליטי מיידי. הסכם שייתפס ככניעה לאיראן יוצג כחולשה; מלחמה מחודשת תהיה בלתי פופולרית בקרב ציבור אמריקאי שעייף ממלחמות במזרח התיכון. גם ההשלכות הכלכליות של כל אחת מהחלופות עלולות להגיע עוד לפני שהבוחרים יגיעו לקלפיות – ולהזיק לרפובליקאים. רק הפלת משטר תעזור – אך זה הימור גדול.

אם לדחייה יש לכן היגיון פוליטי ברור, כמעט אין בה היגיון אסטרטגי. היא מעניקה לאיראן זמן נוסף להשתקם, מאריכה את אי־הוודאות עבור בעלות הברית והשווקים, ועלולה דווקא לצמצם את מגוון האפשרויות שיעמדו בעתיד בפני וושינגטון. את זה כנראה נתניהו הסביר – מה גם שללא ספק הוא חותר למשהו גדול – כמעט כל דבר – בגלל מצבו הקשה בסקרים. (נתניהו יסכן חיים למען רווח פוליטי?? לא ייתכן. גם לא למען הרעיה).

דבר ביקורת חייב להאמר על מסע השדולה של ביבי: מעט מוזר שחיכה עד נמפגש להציג מידע. אם אכן מדובר במודיעין חדש ובעל משמעות אסטרטגית, הוא היה אמור לעבור באופן מיידי בין בעלות ברית, ולא לחכות לפגישה פומבית ומתוקשרת. העיתוי בעייתי במיוחד משום שטראמפ רגיש מאוד לכל רמז שהוא פועל תחת השפעתו של נתניהו.

בארצות הברית ממילא מתחזקת התחושה שישראל דוחפת את וושינגטון למלחמה נוספת במזרח התיכון – נרטיב שמעמיק את השחיקה במעמדה הציבורי עוד יותר. ומדובר בזירת אסון גם כך. הרי אמריקאים רבים חוששים שישראל גוררת אותם למלחמה, והעימות הנוכחי אינו נהנה מתמיכה ציבורית רחבה. דווקא משום כך חשוב שישראל תיזהר מאוד באופן שבו היא מציגה את טענותיה ואת מאמצי השכנוע שלה בוושינגטון. אבל גם אם לאמריקאים לא נעים, ומעבר לכל הוויכוחים הטקטיים, עובדה אחת אינה משתנה: המשטר האיראני הוא איום על העם האיראני, על המזרח התיכון ועל העולם כולו. כמו כל אימפריה או מי ששואפת להיות אימפריה, גם הוא ייעלם בסופו של דבר. במקרה הזה, מוטב שזה יקרה מוקדם מאשר מאוחר.