רגעים בהיסטוריה שבהם נדמה שהאירועים אינם חוזרים על עצמם, אלא מתחרזים. ההיסטוריה אינה משחזרת את עצמה במדויק, אך היא יודעת להעלות מחדש רעיונות ישנים כשהמציאות משתנה והשחקנים מתחלפים.
דוקטרינת מונרו במאה ה־19, דוקטרינת טרומן לאחר מלחמת העולם השנייה, תוכנית מרשל, הקמת נאט"ו, דוקטרינת אייזנהאואר במזרח התיכון ודוקטרינות ההמשך של נשיאים אמריקאים אחרים – כולן נבעו מאותה תפיסה בסיסית: ארצות הברית אינה רואה עצמה רק כמדינה המגינה על גבולותיה, אלא כמעצמה בעלת אחריות לעצב סדר אזורי ועולמי.
השאלה המתבקשת היא אם מדובר בברית בגדד (ראו בהמשך) חדשה, או בגרסה מודרנית של דוקטרינת אייזנהאואר. התשובה אינה פשוטה. אין כיום אמנה רשמית, אין מסמך מכונן ואין הכרזה אמריקאית על הקמת ברית חדשה. אולם ההיסטוריה מלמדת כי סדרים אזוריים אינם תמיד נוצרים באמצעות טקסי חתימה והצהרות חגיגיות. לעיתים הם מתגבשים בהדרגה, באמצעות אינטרסים משותפים, קשרים ביטחוניים, הסכמי אנרגיה, השקעות ותלות הדדית.
התאמה למציאות החדשה
כדי להבין את ההיגיון האמריקאי הנוכחי יש לחזור לשנות ה־50. לאחר מלחמת העולם השנייה הפך המזרח התיכון לזירת תחרות מרכזית בין ארצות הברית לברית המועצות. וושינגטון חששה שמוסקבה תנצל את חשיבותם של משאבי הנפט והנתיבים האסטרטגיים באזור כדי להרחיב את השפעתה. ברית בגדד, שהוקמה בשנת 1955, נועדה ליצור חגורת ביטחון אזורית שכללה את טורקיה, עיראק, איראן, פקיסטן ובריטניה. דוקטרינת אייזנהאואר, שהוכרזה בשנת 1957, הרחיבה את המחויבות האמריקאית למזרח התיכון באמצעות הבטחה לסיוע למדינות שביקשו להתמודד עם איומים שנתפסו כחלק מההתפשטות הסובייטית.
אולם ברית בגדד ודוקטרינת אייזנהאואר היו רק חלק ממערכת רחבה יותר – פאקס אמריקנה. לאחר מלחמת העולם השנייה ביקשה ארצות הברית ליצור סדר בינלאומי שבו היא תשמש כוח מייצב ומאזן. פאקס אמריקנה לא התבססה רק על עוצמה צבאית, אלא על שילוב בין כלכלה, מוסדות בינלאומיים, בריתות ביטחוניות ויכולת להציע למדינות אחרות סדר יציב יותר.
במובן זה, המהלכים של ארצות הברית כיום אינם ניסיון להחזיר את העבר, אלא להתאים את אותו עיקרון למציאות חדשה. העולם של המאה ה־21 אינו העולם החד־קוטבי של שנות ה־90, ולכן ארצות הברית אינה יכולה או אינה מעוניינת עוד לשאת לבדה בכל הנטל הביטחוני. במקום להציב כוחות בכל מוקד ולנהל את האזור באופן ישיר, היא מבקשת לבנות רשת של שותפויות שבהן בעלי בריתה המקומיים נושאים חלק גדול מהאחריות.
יש הרואים בגישה זו ניסיון ליצור גרסה חדשה של פאקס אמריקנה – לא באמצעות שליטה ישירה, אלא באמצעות השפעה עקיפה. במקום בריתות קשיחות כבעבר, מדובר במערכת גמישה יותר של קשרים ביטחוניים, כלכליים ומדיניים. זהו מעבר מעידן של בריתות פורמליות לעידן של רשתות השפעה.
בהקשר זה יש הרואים במדיניותו של טראמפ ניסיון לגבש מעין "דוקטרינת דונרו" – משחק מילים המחבר בין שמו ובין דוקטרינת מונרו ההיסטורית. ההשוואה מציגה תפיסה שלפיה ארצות הברית מבקשת להגדיר מחדש את תחומי האחריות שלה: פחות התערבות אוניברסלית ויותר יצירת אזורי השפעה, חיזוק בעלי ברית והגנה על אינטרסים אסטרטגיים.
מכאן ניתן להבין את הניסיון האמריקאי לבנות רשת חדשה של שיתופי פעולה בין טורקיה, עיראק, סוריה ולבנון, כשישראל נמצאת ברקע כחלק מהמערכת האזורית המתהווה. אין מדובר בברית צבאית רשמית, אלא במבנה המבוסס על אינטרסים משותפים: חיזוק צבאות לאומיים, החלשת ארגונים חמושים שאינם כפופים למדינה, שיתוף פעולה מודיעיני, פיתוח תשתיות וקשרים כלכליים.
שאיפות ומכשולים
בתוך התהליך הזה ישראל ניצבת בפני דילמה מורכבת. מצד אחד, סדר אזורי חדש עשוי לשרת אינטרסים ישראליים מרכזיים: החלשת איראן, צמצום כוחם של ארגונים חמושים, הרחבת מעגל המדינות המקיימות קשרים עם ישראל ויצירת יציבות רבה יותר בגבולותיה. מצד שני, הצלחת המיזם האמריקאי עלולה לחייב את ישראל לשלם מחיר.
המבחן האמיתי של המהלך יהיה יכולתו להתמודד עם לקחי העבר. ברית בגדד ודוקטרינת אייזנהאואר לא הצליחו ליצור את היציבות שלה קיוו מתכנניהן. הן עוררו התנגדות בעולם הערבי, לא מנעו שינויים פוליטיים עמוקים ולא עצרו את המאבק על ההשפעה באזור.
גם כיום ניצבים בפני וושינגטון מכשולים כבדים: איראן עדיין מחזיקה במנופי השפעה משמעותיים, טורקיה מנהלת מדיניות עצמאית, סין מרחיבה את אחיזתה הכלכלית ורוסיה עדיין אינה מחוץ למשחק.
ייתכן שבעוד שנים יתברר כי ארצות הברית הצליחה לבנות גרסה חדשה של פאקס אמריקנה, כזו המבוססת פחות על נוכחות ישירה ויותר על רשת של שותפויות. אך ייתכן גם שהמזרח התיכון יוכיח שוב כי הוא מסוגל לשנות את תוכניותיהן של המעצמות הגדולות. השאלה האמיתית אינה רק אם ארצות הברית מסוגלת לעצב מחדש את המזרח התיכון, אלא אם האזור עצמו מוכן לקבל סדר חדש שמישהו אחר מתכנן עבורו.
התרעות פיקוד העורף