אינני נמנית עם מצביעיו, אבל קשה היה להתעלם מהדברים שאמר. אולי משום שהוא נגע בנקודות שמדינת ישראל מעדיפה לא לגעת בהן כבר שנים. אולי משום שהיחס של המערכת הפוליטית למפלגתו נע בין השמצה תמידית, הפחדה, התעלמות ושימוש ציני. עבאס דיבר על שלושה נושאים שהפוליטיקה הישראלית מעדיפה לדחות שוב ושוב: שירות אזרחי לערביי ישראל, טיפול אמיתי באלימות ובפשע המאורגן בחברה הערבית והפסקת מסע ההפחדה מפני הציבור הערבי. עבאס חשף עד כמה אנחנו תקועים בתפיסות ישנות, ועד כמה ההימנעות מטיפול עמוק ואמיתי בנושאים אלה מדרדרת את מצבה של החברה הערבית בישראל.
בפועל, במערכת הבריאות, רופאים, אחיות, אנשי סיעוד וטכנאים ערבים מטפלים בכולנו. אזרחים ערבים הם גם חלק חשוב במערכות החינוך, המסחר ועוד. ערבים ישראלים הם חלק מהמרקם הישראלי הרבה יותר ממה שהפוליטיקה הישראלית מוכנה להודות בו. אז למה לא לתת לאנשים האלה את מקומם בכבוד? למה לא להפסיק להציג את החברה הערבית כאיום מובנה? למה לא להכיר בכך שהשותפות האזרחית כבר קיימת, ואנחנו פשוט מסרבים לראות אותה?
הפוליטיקה הישראלית אוהבת להציג את המפלגות הערביות כבעיה, ואולי הגיע הזמן לראות בהן חלק מהפתרון. מדינה שבה חמישית מהאזרחים חשים מודרים היא מדינה שמחלישה את עצמה. שינוי כזה גם יוכיח לאלו בעולם הטוענים שישראל היא מדינת אפרטהייד את ההפך הגמור – שדווקא כאן באה לידי ביטוי הדמוקרטיה במלואה.
דבריו של מנסור עבאס לא היו נאום בחירות. הם היו זרקור על המציאות ותזכורת לכך שהמציאות מורכבת יותר מהפחדים שלנו, ולכך שאם נרצה לבנות כאן עתיד יציב, נצטרך להתחיל לראות בחברה הערבית כוח משולב ושותפה לעשייה.
התרעות פיקוד העורף