הבורות הפכה לערך: סיפור אחד על תיכוניסטית שאומר את הכול | ניר קיפניס

יצאנו ממוזיאון ריינה סופיה ומיהרנו אל הרכבת התחתית, כדי להספיק בזמן למסעדה. המוזיאון על שם המלכה סופיה היה השני שלנו בתוך כשבוע, הישג לא רע לאנשים שתמיד יעדיפו ביס קטן (או גדול) לצד בקבוק יין. אה, כן, הטור הזה נכתב עדיין ממדריד, אם כי בינתיים נחתנו כבר במדינה שיש לה חסרונות רבים מספור, אבל לפחות בינתיים היא היחידה שאני יכול לכנות בשם "בית".

כזכור לכם (ואם לא, אני פה בשביל להזכיר) גם הטור הקודם נפתח בדיוק ביציאה ממוזיאון בואכה מסעדה. מה עשינו בשבוע שחלף? לא הרבה מבחינה תרבותית, אבל המון מבחינה קולינרית: אכלנו במסעדות שוק מאכלים שטיבם לא נודע (ואולי מוטב שכך), אכלנו במסעדות שבהן מכוסים השולחנות במפות בד לבנות והסכו"ם יצוק מכסף כבד (ועדיין החשבון בהן לא מתקרב למחצית מזה שהיה מוגש לנו בגין ארוחה דומה במסעדה תל־אביבית) ובעיקר לגמנו: מבירה צוננת ועד ליין לבן וצונן לא פחות.

אם במוזיאון פראדו ביקרנו כדי לראות בעיקר את יצירותיהם של אומנים קלאסיים כמו ולסקז וגויה, אזי לריינה סופיה הגענו כדי להציץ מקרוב ביצירותיהם של שניים מגדולי האומנים במאה הקודמת: פבלו פיקאסו (ש"גרניקה" שלו הוא אולי הציור המפורסם ביותר במוזיאון) וסלבדור דאלי, שציוריו המתעתעים מותחים ומגרים את גבולות התודעה.

אני לא מתיימר להיות מבין גדול באומנות, רחוק מלהיות "חיית מוזיאונים", אבל פעם בכמה ימים של תדלוק מזון ומשקה לגוף, צריך גם משהו בשביל הנשמה. הלא כך? ובכן, כנראה שלא תמיד ולא אצל כולם.

מה שאירע אחר כך היה מוזר אפילו עוד יותר מהמערכון הבלתי נשכח של "החמישייה הקאמרית", על אודות תיכוניסטית שהתבקשה לכתוב חיבור על "רצח רבין, בעד ונגד" ולא הייתה מסוגלת, לא בגלל היעדר טיעונים בעד הרצח, אלא מפני שאינה יודעת מי זה רבין. כתגובה לסערה, העלתה המשפיענית סרטון שבו היא מטיחה בפני מבקריה, שאולי לא למדה (היא בוגרת החינוך החרדי) דברים שנראים לחילוניים טריוויאליים, אבל היא למדה "לכבד", אם הבנתי נכון את רוח הסרטון.

אודה שהשתוממתי: עד לאותו הרגע לא ידעתי שלכבד מישהו או משהו עומד בסתירה להשכלה כללית רחבה. כלומר, האמנתי שאפשר לשלב גם וגם, לא ידעתי שצריך לבחור. הבהרה חשובה, טרם נמשיך: במונח "השכלה" איני מתכוון להשכלה פורמלית, שהדבר היחיד שעליו היא מעידה הוא שפלוני עמד במבחנים לסיום התואר במוסד כלשהו, אלא לאהבת הידע.

הנה לכם משהו על ידע וכבוד: אבי עליו השלום, שהיה מכובד ואהוב עליי מאוד, לא היה אדם בעל השכלה פורמלית: כשהיה בן 15, ירדה משפחתו מנכסיה והוא נאלץ לעזוב את התיכון היוקרתי אליאנס ולסייע בפרנסתה. והנה, היעדר ההשכלה הפורמלית לא כיבה אצלו את הסקרנות, אדרבא: הוא היה איש ספר, ידע לכתוב ולחרוז היטב, התעניין בעיקר בספרות עיון היסטורית, והיה מה שמכונה במקומותינו "אוטודידקט", קרי ידען שרכש את השכלתו הרחבה לא באופן פורמלי.

החשוב ביותר עבורי הוא שאבי הצליח להטמיע בי את אהבת הקריאה - תחביב שהיה רוב עולמי בשנות ילדותי לצד כדורגל, ועד שהגיעו הבנות - את ההכרה בכך שכל תשובה שאמצא היא רק פתח לשאלה גדולה עוד יותר, את הטלת הספק ואת אהבת הידע.

כנראה משום כך לא אוכל להעביר שבועיים בבירת ספרד מבלי לחמוד לא רק את אוצרותיה הקולינריים אלא גם את אוצרות התרבות שלה - מוולסקז ועד פיקאסו, מגויה ועד דאלי, ממש כשם שלא צריך להיות מומחה למוזיקה קלאסית כדי לדעת מי היו מוצרט ובטהובן, באך, שוברט או ברהמס (רשימה חלקית מאוד).

לכן יותר מכפי שציער אותי לגלות שצעירה בת זמננו אינה מכירה את רבין (שעל מורשתו אפשר כמובן להתווכח), ייסר אותי לגלות כי הבורות הפכה לערך: אני חסר מושג משמע אני אותנטי, ואפשר להפוך את הסדר: אני מאמין, חם ועממי? משמע אני סולד ממדע ומספרות יפה, למשל.

אין לי עניין לחנך את הזולת, לא כל שכן לביישו (מה גם שאפשר לשלב בילוי במוזיאון עם בילוי בקזינו ושעתיים בקונצרט לצד שעתיים בכדורגל). לכן אעיד רק על עצמי: אני הוא זה שמתבייש! במה? בידע שעדיין לא קניתי - מש"ס ופוסקים ועד לשפות זרות, מפילוסופיה ועד ביולוגיה. כך שאם יש תפילה אחת בליבי, הרי היא שלעולם לא אאבד את הסקרנות, את הצמא לידע ואת התקווה שהספר המרתק ביותר הוא זה שטרם קראתי.