לא באמת הבנתי עד כמה הסייסטה הספרדית קדושה, עד שראיתי מוכרת ירקות בשוק שבמשך חצי שעה הכניסה את כל הסחורה לתוך הדוכן, העמיסה ארגזים כבדים לבד, בקצב כמעט מדיטטיבי. כשביקשנו לרכוש מהירקות היפים שלה בעודה סוגרת את הדוכן, היא חייכה אלינו, סירבה בנימוס וביקשה שנחזור בחמש. היא סגרה את הדוכן לשעתיים ואז פתחה ופרקה את כל הסחורה לבד. ככה כל יום: פעמיים פתיחה, פעמיים סגירה, הכל למען הסייסטה הקדושה.
אחרי השיבה לארץ, כשהילת הנסיעה עוד מרחפת מעל הראש, יש שני דברים שאני מתגעגעת אליהם: היכולת המנטלית לעשות סייסטה, להודות בנימוס לכל מי שיתקשר אליי בצהריים ולשלוח אותו לחזור אליי בחמש. וגם לעגבניות המושלמות.
כמה קל להתרגל לדברים טובים. הטקס הזה הפך להרגל עבורי בזמן שהיינו שם, עד כדי כך שבסביבות שתיים בצהריים הרגשתי את העפעפיים שלי נסגרים מעצמם. מבחינתי אני מרוויחה אחר כך עוד יום שלם.
גם ארוחת צהריים עם חברה שגרה בעיר, שהתארכה וגרמה לנו לחזור לדירה רק בחמש וחצי, לא עצרה אותנו מהמנוחה היומית. מצאנו את עצמנו נשכבים לשעה. על הסייסטה לא מוותרים, גם אם מנקר לי המשפט: "את לא תישני בלילה". אני לא יודעת אם זה הגיל, אם זה מוד החופשה או שזו העייפות המצטברת, אבל טקס זה טקס. ובדת החדשה שלי, שנ"צ הוא מצווה.
יש משהו כמעט גאוני בסייסטה. אולי זה קשור לכך שבשמונה וחצי בערב עדיין צריך להסתובב ברחוב עם משקפי שמש, אולי זה קשור לגל החום שפוקד את כל אירופה ובמדריד הוא נותן תחושה של צהריים טיפוסיים בקיץ באילת - אבל נדמה לי שיש באירוע הזה משהו שהדור של ההורים שלנו הבין ושאנחנו מפספסים. אותו דור שהבין שהחיים הם לא רצף של עבודה, משימות והספקים.
כשהייתי ילדה, אמא שלי הייתה חוזרת בצהריים מעבודתה במשרד ומבקשת מאיתנו רק דבר אחד: חצי שעה של שקט. היא הייתה חייבת לנוח לפני שהתחילה את המשמרת השנייה שלה איתנו. כילדה הסתכלתי על ההרגל הזה בהשתאות ובהערצה, גם על ההתמדה - במשך עשורים היא לא פספסה אפילו סייסטה אחת - וגם על ההקפדה לקחת זמן לעצמה.
זה אחד השיעורים שאני לומדת בחופשה: לא רק איך לנוח, אלא גם איך להרשות לעצמי לנוח. איך לשחרר באמת. בסוף, חופש אמיתי הוא לא רק להחליף נוף. הוא לדעת להניח את הטלפון בצד ליום שלם בלי לבדוק אם מישהו צריך אותי. לדעת לשים את הראש בצהריים בלי לענות להודעות, כי תמיד יש משהו. תמיד.
ברור לי שבארץ זה כמעט בלתי אפשרי לאמץ סייסטה. הקצב אחר, התרבות אחרת, עד כמה שאנחנו חושבים שאנחנו דומים לספרדים, אנחנו לא, וחבל. יש משהו בחיים בארץ שלא ממש מאפשר את זה. אבל גם אם לא אצליח לייבא את המנהג עצמו, אני מקווה שאולי אצליח לאמץ סייסטה רעיונית. כלומר, ההבנה שמנוחה, גם אם קצרה, גם אם זה רק כוס קפה בלי הטלפון באמצע היום, היא לא פרס שמקבלים אחרי שסיימנו הכל, אלא חלק ממה שמאפשר לנו להמשיך.
אני כל הזמן חושבת על עצמי במקום אותה מוכרת ירקות. ברור לי שהייתי אומרת לעצמי: "תעזבי, תשאירי פתוח. למי יש כוח לסגור עכשיו ואז לפתוח שוב?". זה מה שאני עושה בחיים: ויתור קטן על עצמי, על מה שנכון לי בשביל שלמישהו אחר יהיה נעים. תמיד "לא נורא", תמיד "יהיה בסדר". עד שיום אחד את מבינה שכבר לא נשאר ממך מספיק.
התרעות פיקוד העורף