המחיר שנתניהו היה מוכן לשלם עבור הפגישה המיוחלת עם טראמפ | ישראל זיו

הממשלה הזאת היא זו שחרטה על דגלה שהישגי המלחמה הם רצועות הביטחון בעזה, בלבנון ובסוריה, שהשליטה על הביטחון חזרה באמצעות רצועות הביטחון לידי צה"ל, ושהיא תעשה הכול כדי להימנע מהסדר שיוביל לנסיגה מהן. וכעת, בשם אותה עמדה עצמה, היא מדברת עם סוריה על הסדר שיתממש רק עם נסיגה, עם לבנון על פיילוטים להכנסת צבא לבנון, שמכל מקום כזה צה"ל נסוג, אבל לעזה היא מכניסה את מנגנון הרע מכל העולמות: "יוניפי"ל" במדים אחרים, אולי של מרוקו, שיתחיל ברפיח ויהפוך את היתרון של רצועת הביטחון בקו הצהוב למגבלה מבצעית עקב הפיכתו לבינלאומי. זה המחיר שראש הממשלה היה מוכן לשלם עבור פגישה שהשותף לא רצה.

מדוע זה גרוע

הציבור נשלח לישון עם המסר המרגיע: האמריקאים לא דורשים נסיגה, צה"ל נשאר בקו הצהוב. זה נכון - וזה גם לא העיקר. העיקר הוא מה שלא סופר: החמאס בתהליכי שיקום מואצים. הוא גייס כבר בין 10,000 ל-15,000 מחבלים חדשים וכבר הגיע לממדים גדולים מאלה שהיו לו לפני 7 באוקטובר. בכל המרחב הנשלט על ידי החמאס אין שליטה, אבל נכנס הסיוע שעוזר לחמאס להשתקם על חשבוננו. ההחלטה להכניס כוח זר כובלת את ידי צה"ל בדיוק במרחבים שבהם החמאס משתקם.

הניסיון שלנו עם כוחות בינלאומיים אינו עניין להשערה. יוניפי"ל ישבה בדרום לבנון עשרים שנה בזמן שחיזבאללה בנה מתחתיה ומעליה מערך של מאה ושישים אלף אמצעי לחימה, השתלט על דרום לבנון והקים את כוח רדואן, המונה ששת אלפים לוחמים, על הגדר של מטולה והיישובים. לא משום שהכוח לא ידע - אלא משום שלכוח כזה אין יכולת ואין רצון להילחם על פירוק ארגון טרור מנשקו. מנדט אינו תחליף לנכונות לשלם מחיר בדם, ואף מדינה לא תשלח את חייליה למנהרות רפיח, חאן יונס ועזה כדי לפרז את החמאס עבורנו.

מנגד, נוצר האפקט ההפוך: נוכחות זרה מייצרת חסינות. לא במובן המשפטי בלבד - אף שגם חסינות פורמלית לכוח כבר אושרה - אלא במובן המבצעי. כל תקיפה, כל פשיטה, כל סיכול ממוקד באזור שבו פועל כוח רב-לאומי הופכים לאירוע בינלאומי לפני שהם הופכים לפעולה צבאית. החמאס יבין זאת מהר, כפי שחיזבאללה הבין. הוא לא יילחם בכוח - הוא יחבק את הכוח ויסתתר מאחוריו.

חזרה למקום גרוע יותר

עברנו את אסון 7 באוקטובר. שילמנו מחיר חללים כבד מאוד, חיילי המילואים שירתו מאות אלפי ימים, עשרות אלפי משפחות נקרעו בשלוש שנות מלחמה. והתוצאה המסתמנת אינה שיפור לעומת המצב ערב המלחמה - אלא הרעה. לפני אוקטובר החמאס היה ריבון בעזה, אבל היה חשוף לפעולה ישראלית שבמקום להיות אגרסיבית הייתה מכילה. אחרי ההחלטה הזו החמאס ממשיך להיות ריבון בפועל וגם מוגן מפעולה ישראלית.

והמכאיב מכול: הייתה אלטרנטיבה, שניתן היה ליישם אותה גם מוקדם יותר ובעלות נמוכה הרבה יותר. כניסה של הרשות הפלסטינית, גם אם חלשה וגם אם בעייתית, בגיבוי מדינות ערב שיש להן אינטרס אמיתי בכישלון האחים המוסלמים - הייתה מגבה גורם שיש לו סיבה אמיתית להילחם בחמאס, לא רק "לפקח" עליו. אבל השיקול הפוליטי-אידאולוגי הפנימי גבר: עדיפה רשות פלסטינית חלשה, גם במחיר של חזרת חמאס חזק.

לא למדנו כלום, וזאת אינה מדיניות. זו הימנעות מהכרעה בשל חולשה פוליטית שהתחפשה להישג מדיני - אותה חולשה שהביאה ל-7 באוקטובר ותגבה מאיתנו את המחיר בסיבוב הבא.