כבר כשקיבלה הכנסת - בחופזה רבה, בהליך פגום ותוך סטייה מהתקנון שלה - את החוק הפוטר ממעצר את העריקים החרדים, היה ברור שאנו צופים בהצגה. הצגה גרועה. העסקנים החרדים, במצוות רבותיהם, היו זקוקים ל"משהו" שיוכיח לבוחריהם כי הם נאבקים נגד מעצר צעירים חרדים המשתמטים מגיוס ומוגדרים עריקים. מה שמכונה בעברית חרדית "השתדלות".
אבל מעצרי הצעירים החרדים נעשים ממילא במשורה, ומספר העצורים בהשוואה למספר המשתמטים העריקים בטל בשישים. אין פשיטות על ישיבות. וגם לא עוברים מבית לבית על פי רשימות העריקים ועוצרים אותם. רק כשמי מהם מנסה לצאת לחו"ל, או מעוכב באקראי בכביש או בהפגנה, הוא עשוי להיעצר, לעורר גל מחאות והפגנות, ולהשתחרר בתוך ימים אחדים.
לו היו העסקנים החרדים מנסים באמת לבלום – ולו זמנית – את המעצרים, הם היו מנסחים חוק שהיה לו סיכוי כלשהו שלא להיפסל בבג"ץ. נניח: הוראת שעה להפסקת מעצר עריקים - כל העריקים מכל המגזרים, לחודשים אחדים, "עד הבחירות", "עד אחרי החגים" או תירוץ אחר כלשהו. לשון החוק המכוונת לצעירים חרדים בלבד גם היא מרמזת שהמחוקקים התכוונו להצגה חלולה בלבד.
הפוליטיקאים החרדים אולי מתכוונים להציג "השתדלות". אולי הם מניחים שירוויחו ציבורית בקהל שלהם כששוב יבואו ויוכיחו כי "בג"ץ תמיד נגדנו", ויהא בכך תירוץ לכך שלא הצליחו למנוע את הגזירות הרעות - בגלל היועמ"שית ובג"ץ כמובן. דומה שאין הם מעריכים במיוחד את רמת האינטליגנציה של בוחריהם. הרי המשחק שקוף.
4,000 חרדים התגייסו השנה לעומת 2,800 בשנה שעברה. אומנם רק 1,000 מהם לתפקידי לחימה, אבל לכאורה הסנקציות הכלכליות והמעצרים עשו משהו. יש הטוענים כי המעצרים דווקא בלמו את הגידול במספר המתגייסים. אינני יודע. כל מי שפוסק כך או אחרת מדבר מתוך עמדה ערכית, אידיאולוגית, ולא על סמך מחקר עומק שרק הצבא יכול לערוך, שבו ייבחנו אחד־אחד כל אלו שהביעו בשנה האחרונה נכונות להתגייס וחזרו בהם.
אני מתנגד מכל וכל לחוק הזה, הידוע כ"תיקון 28 לחוק שירות הביטחון". הוא בעיניי קלקול ולא תיקון. הוא פסול בעיניי מבחינה מוסרית, חברתית וביטחונית. ועדיין, היה נכון שהכנסת תבטל אותו. אם לא הנוכחית – הבאה, אחרי הבחירות. כי הפה שאסר (מעצר עריקים חרדים) הוא הפה שאמור להתיר. כלומר, לגייס על פי החוק הפשוט והברור ולהעניש את מי שמפר אותו.
רק הכנסת, המייצגת את הריבון שהוא העם, היא המוסמכת בעיניי לחוקק או לבטל חוק. ערכי השוויון בנטל והאחריות ההדדית, הצורך בחיילים להגנת המדינה ואזרחיה – מתנגשים אצלי (ואמורים להתנגש גם אצל מי שרוצה כמוני בביטול החוק הזה) עם עקרון הפרדת הרשויות. בית המשפט אינו מוסמך לחוקק. וכשהוא פוסל חוקים שחוקקה הכנסת - הוא עושה זאת על פי הפרשנות ה"אקטיביסטית" הקובעת שבית המשפט רשאי לבטל חוקים אם הם סותרים לדעתו חוקי יסוד. אבל גם בג"ץ כבר פרץ את הכללים הללו שקבע בעצמו כשפסל גם חוק יסוד, ובלא כל הסמכה בחוק לעשות זאת. זו התנגשות ברורה בין שני ערכים. בין עקרונות.
לעניות הבנתי בתורת ישראל, "במלחמת מצווה הכל יוצאין. אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". גם החרדים - למעט השוליים האנטי־ציוניים המובהקים מבית המדרש של "נמות ולא נתגייס" – יודעים כי עם ישראל בארץ ישראל נתון במלחמת מצווה. מלחמת מגן על עצם קיומנו.
אפילו החילונים שבמדינה מבינים כלל זה, וצה"ל מקפיד לציין שלא חיסל מחבל ערבי רוצח זה או אחר מטעמי "נקמה" אלא כחלק מ"סיכול ממוקד", כיוון שהמחבל "היה מעורב בקידום מתווי טרור". אפילו מעריצי גדולתו בתורה של הרב לנדו התחלחלו, גם אם לא העזו לומר עליו דעתם בפומבי. והעדיפו לשכוח גם מה ששמעו מפיו, שעדיף היה שהערבים ישלטו בארץ.
ואני גזרתי לעצמי מתוך הדברים הנוראים הללו, שאם מותר לחרדים לעוות את מה שכתוב בהלכה על מלחמת מצווה – מצווה לפסול את החוק המכשיר השתמטותם ומעניק להם חסינות מפני מעצרים. וגם אם בג"ץ בלם ובקרוב יפסול, ולא הכנסת היא שביטלה – זוהי מצווה, גם אם מצווה הבאה בעבירה. בעניין הזה אינני יכול להיות טהרן.
התרעות פיקוד העורף