בשלוש שנות המלחמה הצליח צה"ל להחזיק את יו"ש ברמת אלימות נסבלת. הוא יצא שוב ושוב למבצעים במחנות הפליטים, בעיקר בשומרון, ואת חלקם פינה כליל מיושביהם. במקביל, נמנעה כניסתם של עובדים פלסטינים לישראל ועוכבה העברת כספי מיסים לרשות הפלסטינית - מה שהכניס את רוב האוכלוסייה הפלסטינית למצוקה כלכלית.
למרות זאת, המסה העיקרית של הציבור הפלסטיני נמנעה מליזום אלימות. היו פיגועים, אבל רוב הציבור הפלסטיני חיפש את פרנסתו ולא את הגשמת השאיפות הלאומיות. יותר מזה: בשלוש השנים שבהן הרג צה"ל כ-70 אלף עזתים, לא ראינו ולו הפגנה אחת ביו"ש של הזדהות עם תושבי עזה. המלחמה שוב הוכיחה את עומק התהום הפעורה בין שתי האוכלוסיות.
"מה שמפריד בינינו ובין אינתיפאדה חדשה - זו רק מקריות", אמר לי קצין בכיר. "הצתה של בית אחד שתצליח לשרוף גם את המשפחה שבתוכו - יכולה לשנות את התמונה". בנוסף, הפלסטינים נמצאים כעת בעיצומה של מערכת הבחירות למועצה הלאומית שלהם. החלטה של התנזים לחמש את "ועדות הביטחון" שהקים בכ-70 כפרים, כדי להתגונן מאלימות המתנחלים - יכולה בקלות להתדרדר לעימות חמוש.
ביטחון ישראל כ"ץ
רובה של התקשורת הישראלית מאמץ בלי ערעור את הנרטיב של המתנחלים (מתוך רצון לא ברור לפייס איזה בייס מדומיין), והתוצאה היא שרובו של הציבור הישראלי מקבל תמונה מעוותת של האירועים שם. לכן חשוב להתעכב על ההמשגה: חיכוך אלים שיוזמים המתנחלים ומסתיים ברצח - הוא לא פיגוע. הוא כמובן לא צריך להסתיים ברצח, אבל הוא לא היה מתרחש מלכתחילה, אלמלא בחרו היהודים ליזום אותו.
כך גם החיכוך הגבוה שמייצרות עשרות החוות החדשות שקמו - אלה שהוכשרו ואלה שלא. החוות האלה מוקמות כדי להשתלט על שטח, לרוב שטח מרעה של פלסטינים, והחיכוך מובנה בעצם קיומן.
בכיר בצה"ל אומר את זה מפורשות: "הבעיה שלנו ביו"ש כרגע היא לא הטרור הפלסטיני, כי אם האלימות היהודית". אבל איש לא שלח את צה"ל לוודא שלא יוצאים יותר טיולים ספונטניים לשטחי A או לקחת את הנשק שחילק לאלה שמשתמשים בו כדי להטיל מרות ופחד על שכניהם.
נראה שזמיר, שפועל תחת הנהלה בלתי אפשרית ומול דרג מדיני שרק מחפש לחבוט בצה"ל, בוחר את הקרבות שלו. כרגע נראה שעיקר המאמץ שלו נועד לסכל עוד סבב לחימה בעזה טרם הבחירות. אבל לנוכח הסיכון המתעצם של התלקחות ביהודה ושומרון, לא ראוי שימשיך לנצור את לשונו.