בשנות ה־50 של המאה הקודמת, כשישראל עוד הייתה צעירה ולעיתים קרובות גם קצת מעצבנת (מבצע קדש), האמריקאים העדיפו לשמור ממנה מרחק. בשנות ה־60 הבינו שהמרחק לא מועיל להם והתקרבו (קנדי וג'ונסון).
בשנות ה־70 כבר נסמכו עליה למשימות חשובות (ספטמבר השחור). אחר כך התנערו (בחינה מחדש של היחסים). אחר כך שוב התקרבו והתרחקו, ככל שהאירועים הכתיבו מדיניות חדשה, ולפעמים – לא תמיד – גם ככל שהנשיא המכהן באותה עת חשב שישראל היא נכס או נטל.
זה לא הוויכוח הישן היחיד. מקביל לו מתנהל גם בישראל. הוא קצת פחות פומבי, וקצת פחות מפורש, אבל נמצא כל העת ברקע: עד כמה ישראל זקוקה לארה"ב. היא הסתדרה כמעט בלעדיה בעשור המכריע של הקמת המדינה. היא נזקקה לה באופן דחוף במלחמת יום הכיפורים. היא קיבלה את המנהיגות שלה בחתימת הסכם השלום עם מצרים, היא התריסה כלפיה במלחמת לבנון הראשונה.
ישראל התרגלה לחשוב על ארה"ב כעל הידידה הגדולה, וגם כעל הידידה המועילה. לארה"ב יש מדיניות עקבית בכמה נושאים שישראל יכולה לסמוך עליהם (יתרון איכותי). יש לה מדיניות עקבית בכמה נושאים אחרים שהם נושא קבוע למחלוקת (שתי מדינות).
שני ויכוחים
אישים בכירים, כמו סגן הנשיא, משמיעים זמירות שקשה להאזין להן, על ניסיונות השפעה ישראליים שמזיקים לאינטרס האמריקאי. באופן טבעי, ישראל צריכה לשאול את עצמה לאן הולכים היחסים האלה, והאם וכיצד ניתן לתקן את מה שדורש תיקון, או האם וכיצד להתאים את עצמה לזמן של הצטננות ביחסים.
אנחנו ממעטים לעסוק בוויכוח השני – על נחיצותה של ארה"ב לישראל. אבל לפחות במשתמע, נדמה שלישראלים יש עליו דעה. שתי שאלות מהזמן האחרון מגלות שכמו שהאמריקאים מרגישים קצת פחות קרובים אלינו, כך גם אנחנו ביחס אליהם. כמובן, דבר מזין דבר, דעה מזינה דעה. אך לתוצאה כדאי לשים לב: הישראלים סומכים על אמריקה פחות מבעבר ומעריכים את שיקול הדעת שלה פחות מבעבר.
תשאלו: למה זה חשוב, הרי היא המעצמה, ואנחנו היתוש. היא הקובעת ואנחנו הנגררים בעל כורחנו. זה לא לגמרי נכון. היסטוריית היחסים בין המדינות מוכיחה שיש משמעות גדולה לרמת הביטחון של ישראל במטרייה האמריקאית. למעשה, אם תקראו את הכתבה המאוד ארוכה במגזין "ניו יורקר", שבה ניסו בכירי ממשל ג'ו ביידן להסביר מדוע התקשו לבלום את ישראל במלחמתה בעזה (זה קצת מרגיז שזה מה שהם רצו לעשות – אבל זה מה שהם רצו לעשות), תגלו שגם חלק מהאמריקאים מבינים את הנוסחה הזאת. הם מבינים שישראל שבוטחת באמריקאים, היא ישראל רגועה יותר, ולכן פחות אגרסיבית, פחות לוחמנית, פחות לעומתית.
שיתוף פעולה או אכזבה?
ישראל של היום, לפחות ככל שמדובר באזרחיה – אך נדמה שזה המצב גם בקרב חלק ניכר מהנהגתה – איבדה הרבה מהאמון בארה"ב. זה כמובן מצב פרדוקסלי, בהתחשב במה שקרה כאן בשנים האחרונות. לכאורה, הממשל הכי ידידותי אי פעם, הנשיא הכי ידידותי אי פעם (כפי שראש הממשלה כינה אותו יותר מפעם אחת), נמצא בשלטון. ישראל וארה"ב לחמו יחדיו מלחמה גדולה, בתיאום מופתי. והתיאום נמשך, גם כעת, בדרגי עבודה מגוונים.
האמריקאים נלחמים באיראן, ולא מוותרים על עצה, על מידע, מתוצרת ישראל. האם ישראל היא נכס? שאלו את מפקדי הטייסות היוצאים לגיחות הפצצה מעל שמי איראן, ותקבלו תשובה שלא תמיד עולה בקנה אחד עם התשובות של פקידים מעונבים במשרד החוץ בפוגי בוטום.
כך שיש תיאום, יש פעולה משותפת, לזמן מה הייתה תחושה של התקרבות גדולה בין הממשלות. ומצד שני – בשני הצדדים יש אכזבה, התפכחות, מרירות. לאמריקאים יש מחשבות שניות על האופן שבו ישראל מוכרת את הסיפור של איראן. לישראלים יש מחשבות שניות על הידידות הגדולה של טראמפ ואנשיו.
שאלנו (סקר JPPI): עד כמה לדעתך ארה"ב היא ידידת אמת של ישראל? רק רבע מהישראלים (27%) אמרו שהיא ידידת אמת יותר מבשנים האחרונות. לפני חצי שנה כנראה שהיו נותנים תשובה אחרת. עוד חמישית אומרים שארה"ב ידידה "כמו בשנים האחרונות", וביחד מדובר על פחות ממחצית שסבורים שלא חל שינוי לרעה במצב היחסים. מחצית מהישראלים (50%), שהם קצת יותר ממחצית מבעלי הדעה, סבורים שחל שינוי לרעה. או שארה"ב פחות ידידותית מבעבר, או שאינה ידידותית כלל. לא "ידידת אמת".
קל לסמוך על ידידת אמת, קשה יותר לסמוך על מי שנעשית פחות ידידת אמת. ועוד יותר קשה לסמוך על מי שאינך מעריך את שיקול דעתו – והישראלים לא סומכים על שיקול דעתה של המעצמה האמריקאית. שאלנו (סקר חדשות 13): איזה מהמשפטים האלה מייצג טוב יותר את מה שאת/ה חושב/ת על המצב באיראן – והצגנו שתי אפשרויות. ראשונה: הנשיא טראמפ יודע מה הוא רוצה, והוא יעשה מה שצריך כדי לנצח במלחמה. שנייה: הנשיא טראמפ מאלתר ואין לו יעדים ברורים למלחמה ותוכנית איך לנצח.
שניים מכל שלושה ישראלים בחרו באפשרות השנייה. כלומר, לא רק שחלק ניכר מהם חושבים שארה"ב כבר אינה ידידת אמת כפי שהייתה, הם גם לא חושבים שמדובר במדינה רצינית במיוחד. לנוכח הפעולה הדרמטית ביותר שמדינה יכולה ליזום – מלחמה – הם מזהים נשיא אמריקאי שלדעתם פועל בלי יעדים ברורים, בלי תוכנית ברורה, מאלתר, אולי גם מחלטר (זו מילה שלא הופיעה במפורש בשאלה). ומה שמעניין במיוחד בשאלה הזאת: התשובה עליה לא צבועה בפוליטיקה. זו לא תשובת "הימין" או "השמאל", זו תשובת הרוב הישראלי כמעט על כל גווניו.
במובן הזה יש הבדל מסוים בין שתי השאלות שהצגנו. הידידות האמריקאית נתפסת כחלשה יותר ככל שנעים מהימין לכיוון הקוטב השמאלי. למעשה, בקרב מי שקוראים לעצמם "ימין", יש עדיין רוב גדול של מי שסבורים שארה"ב היא ידידה יותר מבעבר או כמו בעבר. בימין־מרכז, החלוקה היא כבר כמעט חצי־חצי בין מי שעוד סומכים על הידידות ומי שכבר פחות. במרכז ושמאלה יש רוב למי שחושבים שארה"ב פחות ידידה.
לעומת זאת, בשאלת המלחמה – האם טראמפ יודע או לא יודע מה הוא עושה באיראן – יש משהו שדומה יותר להסכמה רחבה. גם בימין, גם בקרב תומכי הקואליציה, יש קבוצה גדולה יותר שחושבת ש"הנשיא טראמפ מאלתר ואין לו יעדים ברורים". רק שליש מתומכי הקואליציה חושבים ש"הנשיא טראמפ יודע מה הוא רוצה", וסומכים עליו ש"יעשה מה שצריך" כדי לנצח במלחמה.
השורות התחתונות
• ישראלים משנים את דעתם מהר. בתחילת מבצע שאגת הארי הייתה אופוריה – כולל אופוריה בנוגע ליחסים עם ארה"ב. היא התפוגגה במהירות. ייתכן שגם תחזור במהירות. ובכל זאת, נדמה שישראלים הפנימו את העובדה שטראמפ לא עובד אצלם ולא מחויב להם במידה שחשבו, ושהם מבינים שמדובר בנשיא שמשנה את דעתו מהר יותר אפילו מהם (כלומר, מאיתנו).
• ארה"ב לא הצליחה לייצב את תחושת הביטחון שלנו בתקופת ממשל ביידן, משום שהוא היה ממשל לא מספיק תקיף. בכיריו לשעבר מתלוננים שלא היה מספיק תקיף כלפינו, אבל הבעיה האמיתית היא שלא היה מספיק תקיף כלפי אויבינו. ביידן אמר "דונט", ואויבי ישראל לא לקחו אותו ברצינות גדולה. חיזבאללה ירה. איראן ירתה. הנמר האמריקאי סייע בהגנה, אבל לא הרתיע את התוקפים. ארה"ב לא הצליחה לייצב את תחושת הביטחון שלנו גם בתקופת ממשל טראמפ, אף על פי שהוא ממשל תקיף. כך, משום שתקיפות שמופנית גם כלפינו לא נעימה לנו במיוחד. כך, משום שתקיפות אינה מספיקה אם אין תוכנית טובה שמשתמשת בה כמנוף להישגים ארוכי טווח.
איזנקוט והערבים
יכול להיות שבסביבה שלכם כולם משוכנעים שאין שום סיבה לא להקים קואליציה שרע"ם חברה בה. אני מכיר כמה ישראלים שגרים בסביבה כזאת. אני מכיר לא מעט ישראלים שסבורים שכך חושבים גם רוב הישראלים האחרים. כן – הם יודעים שיש גם כאלה שלא. אלה בטח תומכי הקואליציה, או הביביסטים. ישראלים אחרים, נורמלים, מן הסתם מחזיקים בעמדה הנכונה: שיתוף ערבים בקואליציה הוא מעשה נכון חברתית, מועיל אזרחית והכרחי פוליטית.
יכול להיות שבסביבה שלכם רוב גדול חושבים כך. אם זה המצב, דעו שאתם אולי שייכים לרוב, אבל בסביבה של מיעוט. כמובן – זה נכון רק אם מדובר בסביבה יהודית. לערבים יש עמדות משלהם על כניסת מפלגה ערבית לקואליציה. עמדות שנובעות ממניעים אחרים ונוגעות לשאלות אחרות.
אבל אנחנו מתרכזים בעמדות של יהודים על צירוף ערבים לקואליציה. מתרכזים בהן משום שהן ישובו וילוו אותנו בחודשים הקרובים מסיבה פשוטה: לקואליציה יש כוונה לטעון, ולחזור ולטעון, ולהמחיז ולהמחיש בכל דרך, שזו כוונתה של האופוזיציה.
תאמרו: למי אכפת, הרי כל מי שאני מכיר כבר השלים עם הצורך להסתמך על עבאס, ואולי אפילו תומך בו. נאמר: אכפת גם אכפת. תועמלני הקואליציה אינם עדר של שוטים שנטפל לנושא הלא נכון. זהו עדר של אנשים מיומנים שמזהים נקודת תורפה. לאיזנקוט אין הרבה נקודות תורפה שהם יכולים לנצל, ולכן ינסו לנצל את זו עד מיצוי מקסימלי. ככל שיצליחו לשכנע את הבוחרים שאיזנקוט יישען על עבאס, כך ישתפר הסיכוי שלהם לשכנע את הבוחרים שאיזנקוט אינו האיש שצריך להקים את הקואליציה הבאה.
שתי אפשרויות
הראשונה היא להודות שזה אכן המצב. לומר שזאת ההחלטה הנכונה, ולשכנע כמה שיותר בוחרים לשנות את עמדתם. כלומר, להציע למשה מחדרה ולאסנת מבאר שבע את האפשרות ששיתוף של רע"ם בקואליציה הוא 1. לא בעייתי; 2. אולי אפילו רצוי; ו־3. ראוי לתמיכה. אם משה ישתכנע, ואם אסנת תסכים, הבעיה נפתרה. תעמולת הקואליציה תפסיק להשפיע.
האפשרות השנייה היא להכחיש שזה המצב, ולעבוד קשה כדי שההכחשה תהיה משכנעת. נתניהו יאמר למשה: "איזנקוט יכניס לקואליציה את עבאס!", איזנקוט יאמר למשה: "לא אכניס את עבאס (והרי אתה יודע שנתניהו הוא מניפולטור שאי אפשר לסמוך על המילה שלו)". אם משה ישתכנע, ואם אסנת תאמין, שוב, הבעיה נפתרה. תעמולת הקואליציה תפסיק להשפיע.
רגע, האם איזנקוט חושב שראוי להישען על עבאס – האם הוא מתכוון להישען על עבאס? התשובה האמיתית היא שאינני יודע. גם אתם אינכם יודעים. לא בטוח שאיזנקוט עצמו יודע. פוליטיקאים נוטים לשנות את עמדתם אחרי שתוצאות הבחירות מתבהרות. נתניהו עצמו התכוון כנראה להישען על עבאס, עד שהבין שזה לא יעבוד. אינקוט עצמו רמז ברגע מסוים שאולי יהיה צורך להישען נקודתית על עבאס, אבל אז הפסיק לומר את זה. למעשה, בימים האחרונים הוא אומר כמעט ההפך.
הציבור מזהה את איזנקוט כמי שעומד שמאלה מנתניהו, ולכן יחשוד בו יותר כשמדובר על האפשרות של קואליציה עם מפלגה ערבית. הציבור מזהה את איזנקוט כמועמד ישר ואמין הרבה יותר מנתניהו, ולכן יחשוד בו פחות שאינו אומר אמת כאשר הוא מתחייב לא להקים קואליציה שנשענת על מפלגה ערבית.
עכשיו נחזור ליסודות – למה שמאלץ את איזנקוט להגיב באחת משתי הדרכים שציינו לטענת הקואליציה עם ערבים. 50% מהיהודים מתנגדים מאוד לקואליציה עם ערבים. עוד 10% מתנגדים. עוד 6% די מתנגדים. ביחד – 66%. שני שלישים מכלל היהודים.
נתקדם: הנתון הזה יציב, לא משתנה. זה הנתון שהיה נכון בינואר, בפברואר, במרץ וכן הלאה עד יולי. מחודש לחודש, מסקר לסקר, כמעט לא חל שינוי. שניים מכל שלושה יהודים מתנגדים לקואליציה עם ערבים. על זה נוסיף פריט, שבכל זאת קצת משנה את התמונה: כאשר שואלים חלק מהבוחרים הללו אם יעדיפו בקואליציה את יהדות התורה או את רע"ם, הם בוחרים בערבים.
כלומר, בנסיבות מסוימות, של הכרח ובחירה קשה בין אלטרנטיבות ששתיהן לא רצויות (בעיני הבוחרים הללו), אולי בכל זאת ישתכנעו. אבל – וזה אבל חשוב – האינסטינקט הראשוני הוא רתיעה מקואליציה עם מפלגה ערבית.
אמרנו שלאיזנקוט פתוחות שתי דרכים. אבל אם חושבים ברצינות על מה שפירטנו, פתוחה לו למעשה רק דרך אחת. כן – יכול להיות שאפשר לשכנע חלק מהבוחרים שמפלגה ערבית בקואליציה זה דבר מומלץ. כן – יכול להיות שזו העמדה הצודקת בעיניכם. אלא שהזמן קצר, והנתונים מלמדים שהציבור די נעול בעמדתו. כבר חצי שנה שכמעט אין תזוזה על הסולם מ־1 (מאוד מתנגדים) עד 7 (מאוד תומכים). המהלך הנכון פוליטית, כשמדובר באיזנקוט, יהיה לעשות שימוש מושכל בנכס שיש לו – אמינות – כדי לקעקע את הטענה על מה שהוא מתכוון לעשות – להישען על ערבים.
אפשר אפילו להציע את ההשערה הבאה: מכיוון שאיזנקוט אימץ את המותג "ישר", ומכיוון שתדמית של אמינות חשובה לו, והיא אולי אפילו מרכיב מהותי בזהות שלו – יכול להיות שעצם ההתחייבות שלו לא לעשות דבר מסוים אכן תוביל לכך שלא יעשה אותו. כלומר, יכול להיות שלפני שלושה חודשים עוד חשב שאולי, בנסיבות מסוימות, יישען על עבאס. אבל עכשיו, לאחר שהתחייב שלא יעשה זאת, ומכיוון שהוא רוצה להיות מועמד שעומד בהתחייבויות שלו, באמת לא יעשה זאת.
הנה, שאלה של מדיניות ואידיאולוגיה הופכת לשאלה של אמון. האם אתם יותר מאמינים לנתניהו וחבריו, האומרים שאיזנקוט יעשה דבר מסוים (שאולי, בנסיבות מסוימות, נדמה שאכן הגיוני שיעשה)? או שאתם יותר מאמינים לאיזנקוט וחבריו, האומרים שלא יעשה דבר מסוים (שבינינו, ברור למה הצד השני רוצה לשכנע אתכם שהוא בכל זאת יעשה)?
התרעות פיקוד העורף