מה שמעוות את השיח הציבורי בהקשר של המתרחש בעזה מאז 7 באוקטובר הוא שאזכור מדיניות שפויה וחכמה בכל הנוגע לשימוש בשטן החמאסי כבלם לסכנה קיומית במישור המדיני - הפך לנושא כה רעיל, עד כדי כך ששומר נפשו אמור להתרחק ממנו כמו ממגיפה.
וכך הפך קידום דרך פעולה יעילה ונכונה, שבעבר רבים וטובים מכל צידי המתרס הפוליטי הבינו והצדיקו, לאקט בלתי תקין פוליטית. הכוונה היא כמובן לכך, שגם היום, כמו לפני 7 באוקטובר, האיום הפוליטי הגדול ביותר המאיים על מדינת ישראל הוא הקמת מדינה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה. זוהי סכנה קיומית. ומה שמעצים את הסכנה הוא העובדה שמרבית מדינות העולם והארגונים הבינלאומיים, כולל כאלה הרואים עצמם ידידי ישראל - מדקלמים את חזון שתי המדינות.
למען השבת כל האופציות האפשריות לבלימת הסכנה הקיומית המאיימת על ישראל לחיק השיקול הרציונלי הקר, הגיע הזמן להסתער על הפיל שבחדר ולהתמודד עם הנרטיב הכוזב שגורמים אינטרסנטיים קיבעו בתודעת הציבור הישראלי, שעל פיו המימון הקטארי, שנועד לשלם את משכורות המורים והפקידות במנהל האזרחי של תנועת חמאס בעזה, היה גם המימון אשר חפר את המנהרות הצבאיות, ייצר את הטילים, וחימש את אלפי הפולשים לעוטף עזה ב-7 באוקטובר. השקר הגס הזה הפך למוסכמה עתירת הדהוד קפלניסטי, שגרם לה להיחשב כאמת יצוקה בסלע.
זאת אף שהפער בינה לבין המציאות יכול להכיל נושאת מטוסים רחבת ממדים.מצד שני, אין צד שני. צד שמסביר, למשל, שמה שהפך את המדינה הפלסטינית ממציאות הקורמת במהירות עור וגידים למס שפתיים המשולם לאבו מאזן ותומכיו הנלהבים במערב ובמדינות ערב, היה במידה רבה אובדן דריסת הרגל של הרשות הפלסטינית בעזה.
איש לא העביר כספים לעזה ממניעים על טהרת האלטרואיזם הצרוף. הכספים מקטאר באו במקום כספי הרשות שהפסיקה, למרבה המזל, להעבירם לתשלום משכורות למורים ופקידים. בניגוד לאגדות שהושתלו והושרשו בתודעת הציבור על ידי גורמי אופוזיציה אינטרסנטיים בישראל, מתקפת 7 באוקטובר לא מומנה בכסף שעבר למנגנון הניהול האזרחי שקטאר העבירה לעזה, אלא היו אלה כספים איראניים שהוברחו דרך המנהרות הרבות שנחפרו מסיני.
למען האמת היה קונצנזוס כמעט מלא בין הממשלות השונות והמפלגות בנוגע להתרת הכנסת סיוע ערבי לממשל האזרחי של חמאס. כולם ראו בכך פעולה חיונית. וזה היה בזמנים שבהם חמאס היה בשיא עוצמתו, כשהאיום האמיתי המשמעותי שהיה בידיו היה הטילים הרבים שצבר, שאותם טפטף מדי פעם בעוצמה הולכת וגוברת לעוטף עזה ולמרכז, עד לפיצוץ התקופתי.
היכולת לשתק חצי מדינה היוותה מסך עשן ליצירת רשת המנהרות שבאה להבטיח שחיל האוויר יתקשה להכריע לבדו מערכה כוללת מול חמאס. מאידך, ביחסי הכוחות בין צה"ל ל"ארמדות הרגליות של צבא חמאס", הפערים היו בסדר גודל של סדרי גודל. אבל חרף העובדה שמדובר בפערי גודל בין הר לעכבר, במציאות שנוצרה ב-7 באוקטובר ובעקבותיו, כשהתברר שהעכבר הוליד הר, קשה להסביר את האמת. קשה להסביר באיזו קלות היה ניתן למנוע את האסון.
לכן, האמת נותרת לעת עתה אמת אילמת. נסו לומר בסביבה כלשהי במקומותינו כי הצדק היה עם מי שהתייחס לתוכניות הפלישה של חמאס ולתרגוליו הגלויים לעין והמצולמים מכל זווית בפרופורציות הנכונות, כמשהו שמערכת ההגנה תוכל להדוף בנקל. אבל חרף העובדה שזוהי האמת לאמיתה - הסיכוי לשווק אותה היום הוא בערך כמו הסיכוי שהיה לתוכנית הפלישה של הנוח'בות להצליח, לו 50% מנוהלי ההגנה של צה"ל היו מיושמים ב-7 באוקטובר.
מאז ועד היום, קיים איסור בלתי כתוב להעלות על דל השפתיים את הרעיון כי כמו בהדברה שבה אתה משתמש במזיק חזק כדי להדביר מזיק חלש, אבל בעל פוטנציאל נזק גדול בהרבה - חמאס מסורס המתעקש להיאחז בעזה הוא הגורם הבולם כניסה מסיבית של גורמי שיקום למערב הרצועה. ובכך הוא דן את האוכלוסייה המקומית האומללה שעליה הוא מתעקש לשלוט, להמשיך להתבוסס בזוהמה בין החורבות.
לא אנחנו גרמנו לכך שחמאס נאחז בעזה. אנו דורשים, כמובן, בתוקף את קיום ההסכמים - פירוז מוחלט וסילוק חמאס מהשלטון. אבל האמת היא שהמצב הנוכחי משרת את האינטרס הישראלי באופן מובהק ביותר, והוא עדיף אלף מונים על "הניצחון המוחלט", שמשמעותו כניסת הרשות עם התקשורת הבינלאומית ומחול שדים מחודש של צילומי מצוקה, עזובה, תינוקות בוכיים וקלגסי צה"ל ברקע או בפוטומונטז'.
ג’ולאני משבית השמחות
מנגד, פריצות דרך מדיניות כמו פעמי שלום עם לבנון, התבטאות של נשיא סוריה המצהיר ש"פועלים להסכם שיסלול את הדרך לשלום", ולבסוף גם הבהרה של נשיא ארה"ב שבלי נורמליזציה עם ישראל אין הסכם עם סעודיה, תאווה לכאורה לכל אוזן שמאלנית - כל אלה מתקבלים ברוח צוננת המוגשת בארשת פנים השמורה בדרך כלל לתשעה באב, הלוויה של קרוב או אירוע טרגי אחר, פרטי או לאומי. ארשת שכל כולה משדרת חמיצות מן הסוג הרע, של מי שזה עתה בלע מטאטא.
זו לא רק הייתה עמדת הפתיחה שלו. זו גם הייתה דרישתו החוזרת ונשנית בכל פורום בינלאומי או מפגש עם מנהיג ישראלי, עד שעיגן אותה בהסכם המסגרת לשלום עם מדינות ערב, שנחתם בקמפ דיוויד במקביל להסכם השלום עם מצרים והיווה את הבסיס להסכמי אוסלו.
מכל שיאי הביקורת שאינה נוטלת קורה מבין העיניים, שיא השיאים חוזר לרצועת עזה: ישראל החליטה לאפשר למועצת השלום הבינלאומית שהוקמה על ידי הנשיא טראמפ להיכנס לעזה. כוח הייצוב הבינלאומי שיתלווה אליה ימנה 200 איש ממדינות ידידותיות לישראל. פעולת השיקום המתוכננת תהא מותנית בקביעת הליכי בדיקה קפדניים כדי לוודא שמי שיבקש להתגורר במבנים שיוקמו אינו מזוהה עם חמאס או קשור אליו. ובכל מקרה ישראל תעמוד על כך שצה"ל ימשיך להחזיק בקו הצהוב ולא תהיה נסיגה כלשהי כל עוד חמאס לא פורק מנשקו עד הכדור האחרון והרצועה פורזה מלא-מלא.
התרעות פיקוד העורף