ישראל הייתה צריכה להחליט החלטה אסטרטגית ומשמעותית: להציב סוף-סוף את החינוך לגיל הרך במקום המרכזי הראוי לו, בדיוק כפי שעושים ברוב המדינות המתקדמות. ילד שאינו זוכה בשנות חייו הראשונות לביטחון רגשי, ליציבות, לקשר מיטיב ולהכוונה חינוכית מתאימה, עלול לשלם על כך בגילים מאוחרים יותר, וגם החברה כולה עלולה לשלם.
רק תוכנית אסטרטגית שתבטיח את שילובו המלא והאמיתי של החינוך לגיל הרך במערכת החינוך, לרבות ההיבטים המשאביים הכרוכים בכך, תביא לשינוי משמעותי לא רק במערכת החינוך, אלא בחוסנה החברתי של מדינת ישראל.
על פניו, העברת האחריות על הגיל הרך ממשרד העבודה למשרד החינוך ב-2022 הייתה בשורה חשובה, שאמורה הייתה להביא לשינוי בכל הנוגע לפרופסיה הפדגוגית וליישומה. ארבע שנים לאחר מכן, ברור שהמהפכה טרם התרחשה. משרד החינוך לא באמת הטמיע את החינוך לגיל הרך כחלק מראייה הוליסטית המכירה בקריטיות של השנים הראשונות, וגם לא גיבש תוכנית רחבה לשילובו.
מעורבות המשרד מתמצה בעיקר בפיקוח ובבקרה על מעונות היום, ופיתוחו של התחום נזנח. הכשרת כוח האדם, תנאי ההעסקה והמעמד המקצועי של המטפלות-מחנכות נותרו מאחור. דווקא עכשיו, ערב בחירות, זו ההזדמנות לדרוש מכל מי שמבקש את אמון הציבור להתחייב לתוכנית לאומית לגיל הרך.
השפעותיו של המשבר ניכרות מדי יום: יותר ויותר מטפלות-מחנכות עוזבות את עבודתן, לרוב בשל היעדר תגמול ראוי, ורבות מהן בוחרות לעבור לעבוד כסייעות בגנים, שם שכרן גבוה יותר, מתוקצב בידי המדינה ומובטח גם בעיתות חירום. העובדה כי רק בשנת תשפ"ד נסגרו 518 מעונות יום לפעוטות בגילי לידה עד 3 ממחישה גם היא את עומק הבעיה. מאחורי המספר הזה עומדות אלפי משפחות שילדיהן איבדו מסגרת.
התרעות פיקוד העורף