המרוץ נגד הזמן: בין קלפיות בוושינגטון ובירושלים להכרעה קיומית מול איראן | עידן מאראש

בעוד השעון האלקטורלי בוושינגטון ובפוליטיקה הישראלית אוזל, הדילמה בבית הלבן תציב את ירושלים מול שאלת גורל: האם איראן תמשיך להכתיב את הקצב, או שישראל תיאלץ להכריע לבדה?

ההפוגה שנשברה - והדילמה שחזרה לשולחן

בשבועות האחרונים הוביל פיקוד המרכז האמריקני סדרת תקיפות נגד מטרות באיראן, בתגובה למה שהגדירה וושינגטון כהפרות חוזרות של ההבנות בין המדינות. אלא שלפני ימים אחדים החליט הנשיא דונלד טראמפ לעצור את רצף התקיפות כדי לאפשר, לדבריו של שגריר ארה"ב באו"ם, "מרחב לשיחות עם איראן".

בטהרן מיהרו להצהיר כי גם הם יעצרו את ההסלמה כל עוד ארה"ב לא תפעל. אלא שהמציאות, כפי שקורה לא פעם במזרח התיכון, התגלתה כמורכבת יותר מההצהרות. בתוך פחות משלושה ימים של שקט יחסי דווח על תקיפות לעבר יעדים אמריקאיים באזור ועל פעילות של מיליציות פרו-איראניות נגד מדינות ערביות.

המסר היה ברור: איראן מוכנה לדבר - אך במקביל ממשיכה לבחון את גבולות ההרתעה.

הפגישה בבית הלבן - וההחלטה שנשארה אצל טראמפ

במהלך השבוע נפגש ראש הממשלה בנימין נתניהו עם הנשיא טראמפ בבית הלבן, בפגישה השמינית בין השניים מאז החל טראמפ את כהונתו השנייה. שני המנהיגים הגדירו את הפגישה כמוצלחת במיוחד, ולאחריה הבהיר גורם מדיני בכיר כי ההחלטה אם להרחיב את המערכה מול איראן נתונה כעת בידיו של נשיא ארצות הברית.

וכאן בדיוק מתחילה הדילמה האמיתית.

הבחירות בארה"ב מול המלחמה באיראן

טראמפ ניצב כיום בעיצומה של מערכת פוליטית רגישה. בעוד חודשים ספורים ייערכו בחירות האמצע, והוא מבין שכל החלטה דרמטית עלולה להשפיע על מאזן הכוחות בקונגרס ובסנאט. מכאן נולדת השאלה האסטרטגית: האם לפתוח במערכה רחבה שמטרתה להכריע את איראן, או להמשיך במדיניות של תקיפות נקודתיות, לחץ כלכלי ומשא ומתן - לפחות עד לאחר הבחירות?

מבחינת וושינגטון זו אולי שאלה פוליטית. מבחינת ישראל - זו שאלה קיומית.

האם איראן היא זו שקובעת את קצב העימות?

אחת התחושות המדאיגות ביותר היא שהמשטר בטהרן מצליח, לפחות במישור התודעתי, להכתיב את קצב ההסלמה.

איראן יוזמת, בוחנת גבולות ומאותגרת רק לאחר מעשה, בעוד ארצות הברית מגיבה. ככל שהתמונה הזו מתקבעת, כך עלול להיווצר רושם מסוכן שלפיו המשטר האיראני אינו חושש עוד מעימות ישיר עם המעצמה החזקה בעולם. במזרח התיכון, לתחושת ההרתעה יש לעיתים חשיבות גדולה לא פחות מהעוצמה הצבאית עצמה.

ישראל נהנית מהרתעה - אבל עד מתי?

מהזווית הישראלית נדמה כי בשלב זה מתקיימת משוואת הרתעה מסוימת. איראן ומיליציות המזוהות עמה פועלות בזירות שונות במזרח התיכון, אך עד כה נמנעו מעימות ישיר מול ישראל.

ייתכן שהדבר נובע מהבנה בטהרן כי מתקפה ישירה על ישראל תיענה בתגובה חריפה במיוחד. אלא שהרתעה היא נכס שנשחק אם אינו מגובה בנחישות ובפעולה. אם איראן תגיע למסקנה שארצות הברית מהססת לאורך זמן, היא עלולה לבחון מחדש גם את גבולות ההרתעה הישראליים.

זו אולי השאלה החשובה ביותר.

אם איראן תחליט להסלים את העימות מול ישראל, האם ירושלים תוכל להגיב באופן עצמאי ובעוצמה הנדרשת? ואם כן - האם ממשל טראמפ יעניק גיבוי מלא, או שינסה לבלום את המערכה מחשש להשלכותיה האזוריות והפוליטיות?

גם לישראל יש לוח זמנים פוליטי. הבחירות לכנסת מתקרבות, וככל שמועדן יתקרב, עלולה להתעורר מחלוקת ציבורית ומשפטית סביב ניהול מערכה רחבת היקף בתקופת בחירות או בידי ממשלת מעבר.

בשנים האחרונות מתרחבת הביקורת כלפי ישראל בחלקים מהמפלגה הדמוקרטית, ובמקביל נשמעים גם קולות, אם כי עדיין אינם רוב, הטוענים כי ארצות הברית נסחפה לעימות עם איראן בעיקר בשל האינטרסים של ישראל.

בין אם הטענה הזו נכונה ובין אם לא, עצם קיומה משפיע על מרחב התמרון של כל נשיא אמריקאי.

חלון ההזדמנויות הולך ונסגר

בסופו של דבר נדמה שטראמפ ניצב בפני הכרעה שאי אפשר לדחות לאורך זמן.

או שיבחר להוביל מהלך צבאי רחב שנועד לשנות מן היסוד את מאזן הכוחות מול איראן, או שיגיע להסכם חדש שיקפיא את העימות - אך עלול להותיר את המשטר בטהרן עם מרחב פעולה נרחב יותר בעתיד.

מבחינת טראמפ, ההחלטה הזאת תשפיע על המורשת שלו ועל הכלכלה האמריקאית. מבחינת ישראל, המשמעות שונה לחלוטין. עבור וושינגטון זו שאלה של אסטרטגיה ומדיניות. עבור ירושלים, זו שאלה של ביטחון לאומי - ואולי אף של להיות או לחדול.