מטחי פוסטים של טראמפ: מלחמת הציוצים הראשונה | דן פרי

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה? מנהיגי עולם כבר השתמשו ברשתות החברתיות לאורך שני העשורים שהן קיימות, אבל בכל תולדות המלחמה לא היה דבר דומה למה שקורה בימים אלה עם דונאלד טראמפ. תוך שימוש אובססיבי בחשבונו הוא מאיים, נסוג בהסברים שאיש אינו קונה, מחליף נושא, מכריז שיש הסכם, מאיים שנית  – וכולם פשוט יוצאים מדעתם.

הרקע, כמובן, הוא מבוכה במימדים נדירים בהיסטוריה. איראן כבר קיבלה לידיה סל מתפקע מוויתורים שטראמפ העניק לה בנושאים שהובילו מלכתחילה למלחמה – וזה רק הגביר את התיאבון כך שכעת היא דורשת שליטה במצר הורמוז ומדי פעם יורה לעבר ספינות ובעלות בריתה של ארצות הברית במפרץ.

קשה להבין מה בדיוק חושב המשטר האיראני. אבל ברור שהשפלתו של הנשיא הגיעה לרמה שמתחרה, כאיום פוליטי, בחידוש מלחמה שאינה פופולרית ערב בחירות אמצע הכהונה בנובמבר. מה עושים עם זה? הרמזים מגיעים במטחי פוסטים של טראמפ ברשת החברתית שבבעלותו – Truth Social.

ביום שישי פרסם שם סרטון שבו קבע נחרצות: "אנחנו הולכים להכות בהם חזק מאוד. עכשיו תורנו להכות אותם. הם יודעים שזה מגיע. הם מתחננים שלא נעשה זאת." בעקבות הדברים פרסמה ממשלת ארצות הברית אזהרות מסע וקראה לאזרחיה להיערך לעזיבת המזרח התיכון. בישראל הוכרזה כוננות גבוהה בכל רחבי המדינה. טראמפ נלקח ברצינות. חייבים.

במהלך השבת פרסם טראמפ עשרות פוסטים: תמונות שלו בריטוש א-לה-שרה מוביל חיילים במה שנראה כמדי מלחמת האזרחים האמריקאית; הכרזה שוונצואלה היא המדינה ה־51; מבטים מאיימים לעבר גרינלנד; הצהרות על שלום בעזה; רמיזות שיתמודד לכהונה שלישית, בניגוד לחוק; תמונות של מטוסי תקיפה; טראמפ מנשק צלב וצועד לצד חייזר; תמונת שבה מחצית פניו פני ג'ורג' וושינגטון; טענה שהוא נעשה צעיר יותר עם השנים; ועלבונות כלפי הזמר ברוס ספרינגסטין (שאינו מחסידיו).

ואז, ביום ראשון בשעה 05:05 בבוקר, כתב: "ארצות הברית דרוכה ומוכנה לפעול נגד הרפובליקה האסלאמית של איראן בעוצמות של טרור צבאי, כוח ועוצמה שלא נראו מאז מלחמת העולם השנייה. למרות זאת, איראן ומדינות נוספות במזרח התיכון ביקשו מאיתנו לעכב כל מתקפה, משום שכבר הושגה הסכמה על קווי המתאר של עסקה." קצת מוזר, החל מהשימוש ב"טרור".

אם להאמין לדבריו, הרי שכבר "הושגה עסקה". אלא שכמעט איש אינו מאמין בכך. איראן הכחישה מיד את הכול. והאבסורד הוא, שלמרות שמדובר במשטר מרושע ואולי אף בלתי שפוי, ייתכן שכיום יש לו יותר אמינות מאשר להנהגה האמריקאית.

האם המוזרות הזאת מועילה או מזיקה?

מלחמות תמיד לוו בתעמולה, בהצהרות פומביות ובאיומים. פרנקלין רוזוולט שלט באמנות השימוש ברדיו. הארי טרומן איים על יפן בפצצה גרעינית שנייה לאחר הירושימה — וקיים. ריצ'רד ניקסון טיפח בשקט את מה שנודע לימים כ"תיאוריית המשוגע", בתקווה שיריביו יאמינו שהוא מסוגל כמעט לכל דבר.

אבל איש מהם לא ניהל דיאלוג תמידי (ומופרע) כזה עם אוכלוסיית כל העולם. החידוש הוא שחשבון המדיה החברתית האישי של טראמפ הפך לאחד המקומות המרכזיים שבהם בעלי ברית, יריבים, עיתונאים, שווקים וסוכנויות מודיעין מחפשים רמזים לכוונותיה של ארה"ב.

במהלך משבר הטילים בקובה, הדיונים של קנדי נותרו ברובם סמויים מן העין עד שהיסטוריונים האזינו עשרות שנים לאחר מכן להקלטות הסודיות. ניסיונותיו של ניקסון לטפח אי־ודאות נעזו בערוצים דיפלומטיים חשאיים. אפילו המשברים המסוכנים ביותר של המלחמה הקרה התנהלו באמצעות שגרירים, הודעות רשמיות, נאומים ומסיבות עיתונאים. ימים חלפו בין אירוע לאירוע. עיתונאים המתינו להודעות רשמיות; השווקים עיכלו את ההתפתחויות לאחר שכבר התרחשו.

כיום כולם מרעננים את אותו פיד, בידיעה שלאור מה שקרה לדמוקרטיה האמריקאית, כל מה שיתרחש בהמשך תלוי בהחלטתו של אדם אחד בלבד, שאינו מהיציבים. ולאותו אדם כמעט שאין אמינות בעיני איש, כולל האיראנים, שעברו מללעוג לו בסתר ללגלוג גלוי — לצד האיומים.

"טראמפ שוב נסוג," כתב הבכיר האיראני מוחמד מראנדי ברשת X זמן קצר לאחר פניית הפרסה האחרונה.

כך זה כבר חודשים.

ב־13 ביוני הזכיר טראמפ לטהרן שהעניק לה אולטימטום של שישים יום, וציין כי "היום הוא היום ה־61", תוך שהוא רומז שיש לה "אולי הזדמנות שנייה". שעות לאחר מכן החריף את הטון באופן דרמטי, כשכתב כי נתן לאיראן "הזדמנות אחר הזדמנות", כי "כולם מתים עכשיו", והזהיר שהתקפות עתידיות יהיו "אכזריות עוד יותר".

יומיים לאחר מכן שוב השתנה הטון. טראמפ התעקש שלארצות הברית "לא היה שום קשר למתקפה על איראן", אך באותו משפט הזהיר שאם אמריקה תותקף, "מלוא עוצמתם וכוחם של הכוחות המזוינים של ארצות הברית יונחתו עליכם ברמה שלא נראתה מעולם". כלומר, לא ההירושימה, לא בדרזדן – "מעולם". הוא סיים באמירה שהסדר מדיני עדיין אפשרי וניתן להשגה "בקלות".

בנקודה אחרת טען כי "ציוויליזציה שלמה תמות הלילה ולעולם לא תחזור" — רמז לשימוש בנשק גרעיני. "אני לא רוצה שזה יקרה, אבל כנראה שזה יקרה," הוסיף. לאחר מכן ביטל את התקיפות, וזמן קצר אחר כך חתם על מזכר הבנות שהעניק למעשה לאיראנים כמעט כל מבוקשם (דאז): מעט מאוד דרישות בתחום הגרעין, שום דרישה בעניין המיליציות או הטילים, אפילו לא התחייבות שלא לטבוח במפגינים, תוך רמיזה שכל הסנקציות והקפאות הנכסים יבוטלו ושאיראן אף תזכה להשקעות עסקיות בהיקף של 300 מיליארד דולר.

עומק הוויתור היה כזה שהאיראנים הסיקו שכל המנופים בידיהם: הפחד מפני הטילים שלהם, מלאי המיירטים המדולדל של המערב, והנזק הכלכלי שהם גורמים באמצעות שיבוש השיט במפרץ הפרסי. לכן הם כבר דורשים יותר — את הזכות לגבות אגרות מעבר במצר הורמוז.

אז האם הגישה הזאת של טראמפ, שמשגעת אותנו ומבזה אותו קמעה, מחזקת בדרך כלשהי את עמדתה של ארצות הברית?

בתיאוריה ייתכנו יתרונות מסוימים. אם היריב אינו יודע האם הרטוריקה תהפוך למעשים, הדבר עשוי להקשות עליו לתכנן את צעדיו. איומים פומביים יכולים לחזק הרתעה — אם מאמינים להם. ברור שטראמפ חושב בכך – או לפחות פועל לפי מעין הגיון כזה.

הבעיה היא שכוח ההרתעה תלוי באמינות. איום שמושמע שוב ושוב ואז נמשך שוב ושוב מאבד בהדרגה את עוצמתו. זה נכון בין שמדובר בארגון טרור, בתאגיד או בנשיא ארצות הברית. יריביה של אמריקה אינם חייבים להתעלם מכל אזהרה; די שיגיעו למסקנה שהסיכוי שהאיומים ימומשו נמוך יותר מכפי שהמילים מרמזות. ברגע שזה קורה, ההרתעה נחלשת במקום להתחזק.

עם זאת, חוסר הוודאות אינו נעלם לחלוטין. טראמפ הוכיח שהוא מסוגל להורות על פעולה צבאית בהתראה קצרה. פירוש הדבר שכל פוסט דרמטי עדיין חייב להילקח ברצינות, גם אם רבים מהם מתבררים כבלופים. התוצאה היא מצב קבוע של תנודתיות — בשווקים וגם במצבם הנפשי של כל מי שעוקב אחר ההתפתחויות.

קיים גם ויכוח אסטרטגי לגיטימי בשאלה האם נכון לחשוף כך את הכוונות מראש. מתכננים צבאיים מייחסים ערך רב להפתעה. אם חשבונו האישי של הנשיא אכן מרמז במדויק על פעולה אמריקאית מתקרבת, היריב מקבל זמן לפזר כוחות, להעביר נכסים ולהיערך להגנה. ואם, מנגד, הפוסטים נועדו רק לשמש כלי לחץ פסיכולוגי ולא תיאור של פעולה ממשית, הם מסתכנים בכך שיהפכו לרעש רקע צפוי כאשר שוב ושוב נקבעים מועדים שאינם מובילים לדבר. יש סיבה, מדי פעם לפחות, ךהקפיד על חשאיות מבצעית. לא?

לבסוף, ישנה ההתעקשות החוזרת ונשנית שאיראן "מתחננת" להסכם, או שכבר הושגו הבנות, בעוד שהמציאות הגלויה אינה מצביעה על שום התנהגות איראנית התואמת את הטענות הללו. כאשר הצהרות רשמיות נסתרות באופן ברור על ידי העובדות הנראות לעין, הנזק אינו מסתכם רק באמינותו של הנשיא אלא פוגע באמון של ארצות הברית בכלל.

אי-אמינות מובהקת מעולם לא נחשב ליתרון אסטרטגי. לא בגן המשחקים, ולא בגאופוליטיקה. זה אינו סימן ההיכר של מעצמה גדולה. וכדי שנתניהו יזכור: גם לא של מעצמה קטנה עם רעייה.